Раздел (сэдер) Нашим
א,א חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם: בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, אחותו, ואחות אימו, ואחות אשתו, ואשת אחיו מאימו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם. וכולם אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו איילונייות צרותיהן מותרות; ואין אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו, שנמצאו איילונייות או שמיאנו.
א,ב כיצד פוטרות צרותיהן: הייתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו, ולו אישה אחרת, ומת כשם שבתו פטורה, כך צרתה פטורה. הלכה צרת בתו, ונישאת לאחיו השני, ולו אישה אחרת, ומת כשם שצרת בתו פטורה, כך צרת צרתה פטורה, אפילו הן מאה. כיצד אם מתו הן, צרותיהן מותרות: הייתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו, ולו אישה אחרת, מתה בתו, או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת. וכל היכולה למאן, ולא מיאנה צרתה חולצת, ולא מתייבמת.
א,ג שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים, צרותיהן מותרות: אימו, ואשת אביו, ואחות אביו, ואחותו מאביו, ואשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו.
א,ד בית שמאי מתירין את הצרות לאחין, ובית הלל אוסרין. חלצו בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין; נתייבמו בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין. אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין, אלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו.
ב,א כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו: שני אחים, ומת אחד מהן, ונולד להם אח, ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו, ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשנייה משום צרתה. עשה בה מאמר, ומת שנייה חולצת, ולא מתייבמת.
ב,ב שני אחים, ומת אחד מהן, וייבם השני את אשת אחיו, ואחר כך נולד להם אח, ומת הראשונה יוצא משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשנייה משום צרתה. עשה בה מאמר, ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת. רבי שמעון אומר, מייבם לאיזו שירצה, או חולץ לאיזו שירצה.
ב,ג כלל אמרו ביבמה: כל שהיא אסורה איסור ערווה, לא חולצת ולא מתייבמת; איסור מצוה ואיסור קדושה, חולצת ולא מתייבמת. אחותה כשהיא יבמתה, או חולצת או מתייבמת.
ב,ד איסור מצוה, שנייות מדברי סופרים; איסור קדושה אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.
ב,ה מי שיש לו אח מכל מקום, זוקק את אשת אחיו לייבום; ואחיו הוא לכל דבר, חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנוכרית. מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן הייבום, וחייב על מכתו, ועל קללתו; ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנוכרית.
ב,ו מי שקידש אחת משתי אחיות, ואין יודע לאיזו מהן קידש נותן גט לזו וגט לזו. מת, ולו אח אחד חולץ לשתיהן. היו לו שניים אחד חולץ, ואחד מייבם; קדמו וכנסו, אין מוציאין מידם.
ב,ז שניים שקידשו שתי אחיות, זה אינו יודע לאיזו קידש, וזה אינו יודע לאיזו קידש זה נותן שניים גיטים, וזה נותן שני גיטים. מתו, לזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן. לזה אחד, ולזה שניים היחידי חולץ לשתיהן; והשניים אחד חולץ, ואחד מייבם. אם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידם. לזה שניים, ולזה שניים אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה, ואחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. קדמו שניים וחלצו לא ייבמו השניים, אלא אחד חולץ ואחד מייבם. אם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידם.
ב,ח מצוה בגדול לייבם; ואם קדם הקטן, זכה. הנטען על השפחה ונשתחררה, ועל הנוכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס; ואם כנס, אין מוציאין מידו. הנטען על אשת איש, והוציאה מתחת ידו אף על פי שכנס, יוציא.
ב,ט המביא גט ממדינת הים, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא יישא את אשתו. מת, הרגתיו, הרגנוהו לא יישא את אשתו. רבי יהודה אומר, הרגתיו, לא תינשא אשתו; הרגנוהו, תינשא אשתו.
ב,י החכם שאסר את האישה בנדר על בעלה, הרי זה לא יישאנה; מיאנה, או שחלצה בפניו יישאנה, מפני שהוא בית דין. וכולם שהיו להם נשים, ומתו מותרות להינשא להם; וכולם שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להינשא להם. וכולם מותרות לבניהם ולאחיהם.
ג,א ארבעה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות מתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות. אם קדמו וכנסו, יוציאו. רבי אליעזר אומר משום בית שמאי, יקיימו; בית הלל אומרין יוציאו.
ג,ב הייתה אחת מהן אסורה לאחד, איסור ערווה אסור בה, ומותר באחותה; והשני אסור בשתיהן. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות, ולא מתייבמות.
ג,ג הייתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערווה, והשנייה אסורה על זה איסור ערווה האסור לזה מותר לזה, והאסור לזה מותר לזה; זו היא שאמרו, אחותה כשהיא יבמתה, או חולצת או מתייבמת.
ג,ד שלושה אחים, שניים מהן נשואין שתי אחיות, או אישה ובתה, או אישה ובת בתה, או אישה ובת בנה, ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות; רבי שמעון פוטר. הייתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערווה אסור בה, ומותר באחותה; איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות, ולא מתייבמות.
ג,ה שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות, ואחד מופנה, מת אחד מבעלי אחיות, ועשה בה המופנה מאמר, ואחר כך מת אחיו השני בית שמאי אומרין, אשתו עימו, והלז תצא משום אחות אישה; בית הלל אומרין, מוציא את אשתו בגט וחליצה, ואשת אחיו בחליצה. זו היא שאמרו, אי לו על אשתו, ואי לו על אשת אחיו.
ג,ו שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות, ואחד נשוי נוכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי נוכרית את אשתו, ומת השנייה יוצאה משום אחות אישה, והראשונה משום צרתה. עשה בה מאמר, ומת נוכרית חולצת, ולא מתייבמת.
ג,ז שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות, ואחד נשוי נוכרית, מת הנשוי נוכרית, וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, ומת הראשונה יוצא משום אחות אישה, ושנייה משום צרתה. עשה בה מאמר, ומת נוכרית חולצת, ולא מתייבמת.
ג,ח [ז] שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות, ואחד נשוי לנוכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי נוכרית את אשתו, מתה אשתו של שני, ואחר כך מת הנשוי נוכרית הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת.
ג,ט שלושה אחים, שניים מהן נשואים לשתי אחיות, ואחד נשוי נוכרית, גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו, ומת הנשוי נוכרית, וכנסה המגרש, ומת זו היא שאמרו, וכולם אם מתו או מיאנו או נתגרשו, צרותיהן מותרות.
ג,י [ח] וכולם שהיו להן קידושין או גירושין בספק הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות. כיצד ספק קידושין: זרק לה קידושיה, ספק קרוב לה ספק קרוב לו זה הוא ספק קידושין. כיצד ספק גירושין: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי הוא ספק גירושין.
ג,יא [ט] שלושה אחים נשואים לשלוש נשים נוכרייות, ומת אחד מהן, ועשה בה השני מאמר, ומת הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות: שנאמר "ומת אחד מהם ובן אין לו . . . יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה) שעליה זיקת יבם אחד, ולא שעליה זיקת שני יבמין. רבי שמעון אומר, מייבם לאיזו שירצה, וחולץ לשנייה.
ג,יב שני אחים נשואים לשתי אחיות, מת אחד מהן, ואחר כך מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת.
ג,יג [י] שניים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה, ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש. ואם היו אחין, משום אשת אח. ואם היו אחיות, משום אישה אל אחותה. ואם היו נידות, משום נידה. ומפרישין אותן שלושה חודשים, שמא מעוברות הן; ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד, מחזירין אותן מיד. ואם היו כוהנות, נפסלו מן הכהונה ומן התרומה.
ד,א החולץ ליבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהוולד של קיימה הוא מותר בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו, ולא נפסלה מן הכהונה. ואם אין הוולד של קיימה הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ונפסלה מן הכהונה.
ד,ב הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהוולד של קיימה יוציא, וחייבין בקרבן; ואם אין הוולד של קיימה, יקיים. ספק בן תשעה לראשון, ובן שבעה לאחרון יוציא, והוולד כשר, וחייבין באשם תלוי.
ד,ג שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל, שהיא מוכרת ונותנת, וקיים. מתה מה ייעשה בכתובתה, ובנכסים הנכנסים והיוצאין עימה: בית שמאי אומרין, יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב; בית הלל אומרין, נכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עימה בחזקת יורשי האב.
ד,ד כנסה, הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה, על נכסי בעלה הראשון.
ד,ה מצוה בגדול לייבם; לא רצה, מהלכין על כל האחים. לא רצו חוזרים אצל הגדול ואומרין לו, עליך מצוה, או חלוץ או יבם. [ו] תלה בקטן עד שיגדיל, ובגדול עד שיבוא ממדינת הים, ובחירש, ובשוטה אין שומעין לו; אלא אומרין לו, עליך מצוה, או חלוץ או יבם.
ד,ו [ז] החולץ ליבמתו, הרי הוא כאחד מן האחים בנחלה; אם יש שם אב, הנכסים של אב. הכונס את יבמתו, זכה בנכסי אחיו. רבי יהודה אומר, בין כך ובין כך אם יש שם אב, הנכסים של אב.
ד,ז החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו. הוא אסור באימה, ובאם אימה, ובאם אביה, בבתה, ובבת בתה, ובבת בנה, ובאחותה בזמן שהיא קיימת; והאחים מותרים. והיא אסורה באביו, ובאבי אביו, בבנו, ובבן בנו, באחיו, ובבן אחיו. מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, ואסור בצרת קרובת חלוצתו.
ד,ח החולץ ליבמתו, ונשא אחיו את אחותה, ומת חולצת, ולא מתייבמת. וכן המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה, ומת הרי זו פטורה.
ד,ט שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירה אמרו, אומרין לו, המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה: חלצו אחים או כנסו, יכנוס את אשתו. מתה היבמה, יכנוס את אשתו; מת היבם מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו בחליצה.
ד,י היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם, עד שיהיו לה שלושה חודשים. וכן שאר כל הנשים לא יינשאו ולא יתארסו, עד שיהו להן שלושה חודשים: אחד הבתולות, ואחד הבעולות, ואחד האלמנות, ואחד הגרושות, ואחד הארוסות, ואחד הנשואות. רבי יהודה אומר, הנשואות יתארסו, והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה, מפני שליבו גס בה. ורבי יוסי אומר, כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה, מפני האיבול.
ד,יא ארבעה אחים נשואים לארבע נשים, ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולם, הרשות בידו. וכן מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן, פוטרת צרתה. הייתה אחת כשרה, ואחת פסולה אם היה חולץ, חולץ לפסולה; ואם היה מייבם, מייבם לכשרה.
ד,יב המחזיר את גרושתו, והנושא את חלוצתו, והנושא את קרובת חלוצתו יוציא, והוולד ממזר, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרים, אין הוולד ממזר. ומודים בנושא את קרובת גרושתו, שהוולד ממזר.
ד,יג ואיזה הוא ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא, דברי רבי עקיבה. שמעון התמני אומר, כל שחייבין עליו כרת בידי שמיים; והלכה כדבריו. רבי יהושוע אומר, כל שחייבין עליו מיתת בית דין; אמר רבי שמעון בן עזאי, מצאתי מגילת יוחסים בירושלים וכתוב בה, איש פלוני ממזר מאשת איש, לקיים דברי רבי יהושוע.
ד,יד אשתו שמתה, מותר באחותה; גירשה ומתה, מותר באחותה; נישאת לאחר ומתה, מותר באחותה. יבמתו שמתה, מותר באחותה; חלץ לה ומתה, מותר באחותה; נישאת לאחר ומתה, מותר באחותה.
ה,א רבן גמליאל אומר, אין גט אחר גט, ולא מאמר אחר מאמר, ולא בעילה אחר בעילה, ולא חליצה אחר חליצה. וחכמים אומרים, יש גט אחר גט, ויש מאמר אחר מאמר; אבל לא אחר בעילה, ולא אחר חליצה כלום.
ה,ב כיצד: עשה מאמר ביבמתו, ונתן לה גט צריכה ממנו חליצה; עשה מאמר, וחלץ צריכה ממנו גט. עשה מאמר, ובעל הרי זו כמצותה. [ג] נתן גט, ועשה מאמר צריכה גט, וחליצה. נתן גט, ובעל צריכה גט, וחליצה. נתן גט, וחלץ אין אחר חליצה כלום. חלץ, ועשה מאמר, נתן גט, ובעל, או בעל, ועשה מאמר, נתן גט, וחלץ אין אחר חליצה כלום. אחד יבמה אחת, ואחד שתי יבמות.
ה,ג [ד] כיצד: עשה מאמר בזו, ומאמר בזו צריכות שני גיטין, וחליצה. מאמר בזו, ובעל לזו צריכות שני גיטין, וחליצה. מאמר בזו, וגט לזו צריכות גט, וחליצה. מאמר בזו, וחלץ לזו הראשונה צריכה גט. גט לזו, וגט לזו צריכות ממנו חליצה. גט לזו, ובעל לזו צריכה גט, וחליצה. גט לזו, ומאמר לזו צריכה גט, וחליצה. גט לזו, וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום. [ה] חלץ וחלץ, או חלץ ועשה מאמר, נתן גט, ובעל, או בעל ובעל, או בעל ועשה מאמר, נתן גט, וחלץ אין אחר חליצה כלום: בין יבם אחד לשתי יבמות, בין שני יבמין ליבמה אחת. [ו] חלץ ועשה מאמר, חלץ ונתן גט ובעל, או בעל ועשה מאמר, בעל ונתן גט וחלץ אין אחר החליצה כלום: בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף. הבעילה בזמן שהיא בתחילה, אין אחריה כלום; רבי נחמיה אומר, אחת בעילה ואחת חליצה בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף אין אחריהן כלום.
ו,א הבא על יבמתו בין שוגג, בין מזיד, בין באונס, בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חלק בין ביאה לביאה.
ו,ב וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, או פסולות, כגון אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין פסל. ולא חלק בין ביאה לביאה.
ו,ג אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט מן האירוסין, לא יאכלו בתרומה; רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין. נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין, פסולות; מן האירוסין, כשרות.
ו,ד כוהן גדול לא יישא את האלמנה בין אלמנה מן האירוסין, בין אלמנה מן הנשואין; ולא יישא את הבוגרת. רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין בבוגרת.
ו,ה לא יישא את מוכת עץ. אירס את האלמנה, ונתמנה להיות כוהן גדול יכנוס. מעשה ביהושוע בן גמלה שקידש את מרתה בת בייתוס, ומינהו המלך להיות כוהן גדול; וכנסה. שומרת יבם לכוהן הדיוט, ונתמנה להיות כוהן גדול אף על פי שעשה בה מאמר, לא יכנוס. כוהן גדול שמת אחיו חולץ, ולא מייבם.
ו,ו [ה] כוהן הדיוט לא יישא את האיילונית, אלא אם כן יש לו אישה ובנים. רבי יהודה אומר, אף על פי שיש לו אישה ובנים לא יישא את האיילונית, שהיא "זונה" (ויקרא כא,ז; ויקרא כא,יד) האמורה בתורה; וחכמים אומרין, אין "זונה" אלא גיורת, ומשוחררת, ושנבעלה בעילת זנות.
ו,ז [ו] לא ייבטל אדם מפרייה ורבייה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרין, שני זכרים; ובית הלל אומרין, זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה, בראם" (בראשית ה,ב). נשא אישה, ושהת עימו עשר שנים, ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. גירשה, מותרת להינשא לאחר; ורשאי השני לשהות עימה עשר שנים. ואם הפילה, מונה משעה שהפילה. האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר, "ויברך אותם, אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו" (בראשית א,כח).
ז,א אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג, לא יאכלו בתרומה; ועבדי צאן ברזל, יאכלו. ואלו הן עבדי מלוג אם מתו, מתו לה; ואם הותירו, הותירו לה. אף על פי שהוא חייב במזונותם, לא יאכלו בתרומה.
ז,ב בת ישראל שנישאת לכוהן, הכניסה לו בין עבדי מלוג, בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו; בת כוהן שנישאת לישראל, הכניסה לו בין עבדי מלוג, בין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו. [ג] בת ישראל שנישאת לכוהן, ומת, והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר: שהעובר פוסל, ואינו מאכיל, דברי רבי יוסי. אמרו לו, מאחר שהעדות בנו על בת ישראל לכוהן, ועל בת כוהן לכוהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר.
ז,ג [ד] העובר, והיבם, והאירוסין, והחירש, ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין, ולא מאכילין. ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו, ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא, נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מהן מת ראשון צרתה חולצת, ולא מתייבמת.
ז,ד [ה] האונס, והמפתה, והשוטה לא פוסלין, ולא מאכילין. אם אינן ראויין לבוא בישראל, הרי אלו פוסלין. כיצד: היה ישראל שבא על בת כוהן, תאכל בתרומה; עיברה, לא תאכל בתרומה; נחתך העובר במעיה, תאכל. היה כוהן שבא על בת ישראל, לא תאכל בתרומה; עיברה, לא תאכל; ילדה, תאכל. נמצא כוחו של בן, גדול משל אב. העבד פוסל משום ביאה, ואינו פוסל משום זרע. כיצד: בת ישראל לכוהן, ובת כוהן לישראל, וילדה ממנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה, וילדה ממנו בן הרי זה עבד. הייתה אם אביו בת ישראל לכוהן, לא תאכל בתרומה; בת כוהן לישראל, תאכל בתרומה.
ז,ה ממזר פוסל ומאכיל. כיצד: בת ישראל לכוהן, ובת כוהן לישראל, וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד, או שנישאת לנוכרי, וילדה ממנו בן הרי זה ממזר. הייתה אם אימו בת ישראל לכוהן, תאכל בתרומה; בת כוהן לישראל, לא תאכל בתרומה.
ז,ו כוהן גדול, פעמים שהוא פוסל. כיצד: בת כוהן שנישאת לישראל, וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לכוהן, וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כוהן גדול, עומד ומשמש על גבי המזבח, מאכיל את אימו; ופוסל את אם אימו, וזאת אומרת, לא כבני כוהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה.
ח,א הערל וכל הטמאים, לא יאכלו בתרומה; נשיהם ועבדיהם, יאכלו. פצוע דכא וכרות שופכה הם ועבדיהם אוכלים, ונשיהם לא יאכלו; אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שופכה, הרי אלו יאכלו.
ח,ב ואיזה הוא פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו, אפילו אחת מהן. וכרות שופכה, כל שנכרת הגיד; נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה, כשר. פצוע דכא וכרות שופכה מותרים בגיורת ובמשוחררת, ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל: שנאמר "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה, בקהל ה'" (דברים כג,ב).
ח,ג עמוני ומואבי אסורין, ואיסורן איסור עולם; אבל נקבותיהן, מותרות מיד. מצרי ואדומי אינן אסורים אלא עד שלושה דורות, אחד הזכרים ואחד הנקבות; רבי שמעון מתיר בנקבות מיד. אמר רבי שמעון, קל וחומר הדברים: מה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלושה דורות, אינו דין שנתיר את הנקבות מיד. אמרו לו, אם הלכה, נקבל; ואם לדין, יש תשובה. אמר להם, לא כי, אלא הלכה אני אומר. ממזרים ונתינים אסורים, ואיסורן איסור עולם, אחד הזכרים ואחד הנקבות.
ח,ד אמר רבי יהושוע, שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו; ואין לי לפרש. אמר רבי עקיבה, אני אפרש: סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו, שהייתה לו שעת הכושר; וסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, שלא הייתה לו שעת הכושר. רבי אליעזר אומר, לא כי, אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שיש לו רפואה; וסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה. העיד רבי יהושוע בן בתירה על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם, וייבמו את אשתו, לקיים דברי רבי עקיבה.
ח,ה הסריס לא חולץ, ולא מייבם; וכן האיילונית לא חולצת, ולא מתייבמת. הסריס שחלץ ליבמתו, לא פסלה; בעלה פסלה, מפני שהיא בעילת זנות. וכן איילונית שחלצו לה אחין, לא פסלוה; בעלוה פסלוה, מפני שהיא בעילת זנות.
ח,ו סריס חמה כוהן שנשא בת ישראל, מאכילה בתרומה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרין, אנדרוגינוס כוהן שנשא בת ישראל, מאכילה בתרומה. רבי יהודה אומר, טומטום שנקרע, ונמצא זכר לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס. אנדרוגינוס נושא, אבל לא נישא. רבי אלעזר אומר, חייבין עליו סקילה כזכר.
ט,א יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, מותרות לאלו ואלו, ואסורות לאלו ואלו. אלו מותרות לבעליהן, ואסורות ליבמיהן: כוהן הדיוט שנשא את האלמנה, ויש לו אח כוהן גדול; חלל שנשא כשרה, ויש לו אח כשר; ישראל שנשא ישראלית, ויש לו אח ממזר; ממזר שנשא ממזרת, ויש לו אח ישראל. אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן.
ט,ב ואלו מותרות ליבמיהן, ואסורות לבעליהן: כוהן גדול שקידש את האלמנה, ויש לו אח כוהן הדיוט; כשר שנשא חללה, ויש לו אח חלל; ישראל שנשא ממזרת, ויש לו אח ממזר; ממזר שנשא ישראלית, ויש לו אח ישראל. מותרות ליבמיהן, ואסורות לבעליהן.
ט,ג אסורות לאלו ואלו: כוהן גדול שנשא את האלמנה, ויש לו אח כוהן גדול או כוהן הדיוט; כשר שנשא חללה, ויש לו אח כשר; ישראל שנשא ממזרת, ויש לו אח ישראל; ממזר שנשא ישראלית, ויש לו אח ממזר. אסורות לאלו ולאלו. ושאר כל הנשים, מותרות לבעליהן וליבמיהן. [ג] שנייות מדברי סופרים: שנייה לבעל, ולא שנייה ליבם אסורה לבעל, ומותרת ליבם. שנייה ליבם, ולא שנייה לבעל אסורה ליבם, ומותרת לבעל. שנייה לזה ולזה, אסורה לזה ולזה. אין לה כתובה, ולא פירות, ולא בלאות, ולא מזונות, והוולד כשר, וכופין אותו להוציא. אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתובה.
ט,ד בת ישראל מאורסת לכוהן, מעוברת מכוהן, שומרת יבם לכוהן, וכן בת כוהן לישראל לא תאכל בתרומה. בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי לישראל לא תאכל במעשר. בת לוי מאורסת לכוהן, מעוברת מכוהן, שומרת יבם לכוהן, וכן בת כוהן ללוי לא יאכלו בתרומה ולא במעשר.
ט,ה בת ישראל שנישאת לכוהן, תאכל בתרומה; מת, ולה ממנו בן תאכל בתרומה. נישאת ללוי, תאכל במעשר; מת, ולה ממנו בן תאכל במעשר. נישאת לישראל לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר. מת בנה מישראל, תאכל במעשר; מלוי, תאכל בתרומה. מת בנה מכוהן לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר.
ט,ו בת כוהן שנישאת לישראל, לא תאכל בתרומה; מת, ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה. נישאת ללוי, תאכל במעשר; מת, ולה ממנו בן תאכל במעשר. נישאת לכוהן, תאכל בתרומה; מת, ולה ממנו בן תאכל בתרומה. מת בנה מכוהן, לא תאכל בתרומה; מת בנה מלוי, לא תאכל במעשר. מת בנה מישראל, חוזרת אל בית אביה; ועל זו נאמר "ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב,יג).
י,א האישה שהלך בעלה למדינת הים, באו ואמרו לה, מת בעליך, נישאת, ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה. ואין לה כתובה, ולא פירות, ולא בליות, ולא מזונות, על זה ועל זה; ואם נטלה מזה ומזה, תחזיר. והוולד ממזר מזה ומזה. ולא זה וזה מיטמאין לה, ולא זה וזה זכאין לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה. הייתה בת ישראל, נפסלה מן הכהונה; ובת לוי, ממעשר; בת כוהן, מן התרומה. ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשים את כתובתה. מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצים, ולא מייבמין. רבי יוסי אומר, כתובתה על נכסי בעלה הראשון. רבי אליעזר אומר, הראשון זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה. רבי שמעון אומר, ביאתה וחליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרותיה, ואין הוולד ממנה ממזר. ואם נישאת שלא ברשות, מותרת לחזור לו.
י,ב נישאת על פי בית דין תצא, ופטורה מן הקרבן; ושלא על פי בית דין תצא, וחייבת בקרבן. יפה כוחו של בית דין, שפטרוה מן הקרבן. התירוה בית דין להינשא, והלכה וקילקלה חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא להינשא.
י,ג האישה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, באו ואמרו לה, מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונישאת, ואחר כך אמרו לה, חילוף היו הדברים תצא, והוולד הראשון והאחרון ממזר.
י,ד אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה, חילוף היו הדברים תצא והוולד הראשון והאחרון ממזר. אמרו לה, מת בעליך, ונישאת, ואחר כך אמרו לה, קיים היה ומת תצא; והוולד הראשון ממזר, והאחרון אינו ממזר. אמרו לה, מת בעליך ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו. אף על פי שנתן לה האחרון גט, לא פסלה מן הכהונה; זה מדרש דרש רבי אלעזר בן מתיה, "ואישה גרושה מאישה" (ויקרא כא,ז), ולא מאיש שאינו אישה.
י,ה [ד] מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו לו, מתה אשתך, ונשא את אחותה, ואחר כך באת אשתו מותרת לחזור לו; הוא מותר בקרובות שנייה, ושנייה מותרת בקרוביו. ואם מתה הראשונה, מותר בשנייה. אמרו לו, מתה אשתך, ונשא את אחותה, ואחר כך אמרו לו, קיימת הייתה, ומתה הוולד הראשון ממזר, והאחרון אינו ממזר. רבי יוסי אומר, כל שהוא פוסל על ידי אחרים, הוא פוסל על ידי עצמו; וכל שאינו פוסל על ידי אחרים, אינו פוסל על ידי עצמו.
י,ו [ה] אמרו לו, מתה אשתך, ונשא את אחותה מאביה, מתה, ונשא את אחותה מאימה, מתה, ונשא את אחותה מאביה, מתה, ונשא את אחותה מאימה מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית, ופוטרות את צרותיהן; ואסור בשנייה וברביעית, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. ואם בא על השנייה, לאחר מיתת הראשונה מותר בשנייה וברביעית, ופוטרות צרותיהן; ואסור בשלישית ובחמישית, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.
י,ז [ו] בן תשע שנים ויום אחד הוא פוסל על ידי אחים, והאחים פוסלין על ידו; אלא שהוא פוסל תחילה, והאחים תחילה וסוף. כיצד: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, פסל על ידי אחים; באו עליה אחים, ועשו בה מאמר, ונתנו גט או חלצו פסלו על ידו. [ז] בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה פסל על ידו; רבי שמעון אומר, לא פסל. [ח] בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא על צרתה פסל על ידי עצמו; רבי שמעון אומר, לא פסל.
י,ח בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו, ומת חולצת, ולא מתייבמת; נשא אישה, ומת הרי זו פטורה.
י,ט בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אישה אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל השנייה או חולצת, או מתייבמת; הראשונה חולצת, ולא מתייבמת. רבי שמעון אומר, מייבם לאיזו שירצה, וחולץ לשנייה. אחד שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ואחד שהוא בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות.
יא,א נושאין על האנוסה, ועל המפותה. והאונס והמפתה על הנשואה, חייב. נושא אדם אנוסת אביו, ומפותת אביו, אנוסת בנו, ומפותת בנו; רבי יהודה אוסר באנוסת אביו, ובמפותת אביו.
יא,ב גיורת שנתגיירו בניה עימה, לא חולצין ולא מייבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה. וכן השפחה שנשתחררו בניה עימה.
יא,ג חמש נשים שנתערבו ולדותיהן, הגדילו התערובות, ונשאו נשים ומתו ארבעה חולצין לאחת, ואחד מייבם; הוא ושלושה חולצים לאחת, ואחד מייבם. נמצאו ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת.
יא,ד האישה שנתערב ולדה בוולד כלתה, הגדילו התערובות, ונשאו נשים, ומתו בני הכלה חולצין, ולא מייבמין, שהוא ספק אשת אחיו, ואשת אחי אביו; בני הזקנה, או חולצין או מייבמין, שהוא ספק אשת אחיו, ואשת בן אחיו. מתו הכשרים בני התערובת לבני הזקנה, חולצין ולא מייבמין, שהוא ספק אשת אחיו, ואשת אחי אביו; ולבני הכלה, אחד חולץ ואחד מייבם.
יא,ה כוהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה, וחולקין חלק אחד על הגורן, ואינן מיטמאין למתים; ואינן נושאין נשים, בין כשרות בין פסולות. הגדילו התערובת, ושיחררו זה את זה נושאים נשים הראויות לכהונה, ואין מיטמאין למתים; ואם נטמאו, אינן סופגין את הארבעים. ואינן אוכלין בתרומה; ואם אכלו, אינן משלמין קרן וחומש. ואינן חולקין על הגורן, ואין מוכרין את התרומה; ואם מכרו, הדמים שלהן. ואינן חולקין בקודשי המקדש, ואין נותנין להם קודשים, ואין מוציאין את שלהם מידם, ופטורים מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה, ובכורם ירעה עד שיסתאב. ונותנין עליהן חומרי ישראל וחומרי כוהנים.
יא,ו מי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, ונישאת, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון היו לה בנים מן הראשון, ובנים מן השני חולצין, ולא מייבמין; וכן הוא להם חולץ, ולא מייבם. היו לו אחים מן הראשון, ואחים מן השני שלא מאותה האם או חולץ, או מייבם; והם אחד חולץ, ואחד מייבם.
יא,ז היה אחד ישראל ואחד כוהן נושא אישה הראויה לכוהן, ואינו מיטמא למתים; ואם נטמא, אינו סופג את הארבעים. ואינו אוכל בתרומה; ואם אכל, אינו משלם קרן וחומש. ואינו חולק על הגורן, ואינו מוכר את התרומה; ואם מכר, הדמים שלו. ואינו חולק בקודשי המקדש, ואין נותנין לו קודשים, ואין מוציאין את שלו מידו, ופטור מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה, ובכורו יהא רועה עד שיסתאב. ונותנין עליו חומרי ישראל וחומרי הכוהנים. היו שניהם כוהנים הוא אונן עליהם, והם אוננין עליו; הוא אינו מיטמא להם, והם אין מיטמאין לו; הוא אינו יורש אותם, אבל הם יורשים אותו. ופטור על מכתו וקללתו של זה ושל זה, ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק; ואם היו שניהם במשמר אחד, נוטל חלק אחד.
יב,א מצות חליצה בשלושה דיינין, ואפילו שלושתם הדיוטות. חלצה במנעל, חליצתה כשרה; באמפליא, חליצתה פסולה. בסנדל שיש לו עקב, כשר; ושאין לו עקב, פסול. מן הארכובה ולמטן, חליצתה כשרה; מן הארכובה ולמעלן, חליצתה פסולה.
יב,ב חלצה בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו, או בקטן שהוא חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה. חלצה בלילה, חליצתה כשרה; רבי אליעזר פוסל. ובשמאל, חליצתה פסולה; ורבי אליעזר מכשיר.
יב,ג חלצה ורקקה, אבל לא קראה; חליצתה כשרה. קראה ורקקה, אבל לא חלצה; חליצתה פסולה. חלצה וקראה, אבל לא רקקה רבי אליעזר אומר, חליצתה פסולה; רבי עקיבה אומר, חליצתה כשרה. אמר רבי אליעזר, "ככה ייעשה" (דברים כה,ט) דבר שהוא מעשה, מעכב; אמר לו רבי עקיבה, משם ראיה "ייעשה לאיש" (שם), דבר שהוא מעשה באיש.
יב,ד החירש שנחלץ, והחירשת שחלצה, והחולצת לקטן חליצתה פסולה. קטנה שחלצה, תחלוץ משתגדיל; ואם לא חלצה, חליצתה כשרה.
יב,ה חלצה בשניים, או בשלושה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה; רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין. מעשה שחלצה בינו לבינה ולבית האסורים; בא מעשה לפני רבי עקיבה, והכשיר.
יב,ו מצות חליצה: בא הוא ויבמתו לבית דין; והם נותנין לו עצה ההוגנת לו, שנאמר "וקראו לו זקני עירו, ודיברו אליו" (דברים כה,ח). והיא אומרת, "מיאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה, יבמי" (דברים כה,ז); והוא אומר, "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה,ח). ובלשון הקודש היו אומרין. "וניגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו" (דברים כה,ט), רוק שהוא נראה לדיינין. "וענתה, ואמרה, ככה ייעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו" (שם), עד כאן היו מקרין. וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עכו וגמר את כל הפרשה, הוחזקו להיות מקרין את כל הפרשה. "ונקרא שמו, בישראל: בית, חלוץ הנעל" (דברים כה,י) מצוה בדיינין, ולא מצוה בתלמידים; רבי יהודה אומר, מצוה על כל העומדים שם לומר, "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל".
יג,א בית שמאי אומרין, אין ממאנין אלא ארוסות; ובית הלל אומרין, ארוסות ונשואות. בית שמאי אומרין, בבעל; בית הלל אומרין, בבעל וביבם. בית שמאי אומרין, בפניו; ובית הלל אומרין, בפניו ושלא בפניו. בית שמאי אומרין, בבית דין; ובית הלל אומרין, בבית דין ושלא בבית דין. אמרו בית הלל לבית שמאי, ממאנת והיא קטנה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים; אמרו להם בית שמאי, אין בנות ישראל הפקר, אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל, ותמאן, ותינשא.
יג,ב איזו היא קטנה שהיא צריכה למאן, כל שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה; השיאוה שלא לדעתה, אינה צריכה למאן. רבי חנינה בן אנטיגנוס אומר, כל תינוקת שאינה יכולה לשמור את קידושיה, אינה צריכה למאן. רבי אליעזר אומר, אין מעשה קטנה אלא כמפותה: בת ישראל לכוהן, לא תאכל בתרומה; בת כוהן לישראל, תאכל בתרומה.
יג,ג רבי אליעזר בן יעקוב אומר, כל עכבה שהיא מן האיש, כאילו היא אשתו; וכל עכבה שאינה מן האיש, כאילו אינה אשתו. [ד] הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה; נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה. נתן לה גט, והחזירה, ומיאנה בו, ונישאת לאחר נתאלמנה או נתגרשה, מותרת לחזור לו; מיאנה בו, והחזירה, ונתן לה גט, ונישאת לאחר נתאלמנה או נתגרשה, אסורה לחזור לו. זה הכלל גט אחר מיאון, אסורה לחזור לו; מיאון אחר גט, מותרת לחזור לו. [ה] הממאנת באיש, ונישאת לאחר וגירשה, לאחר ומיאנה בו, לאחר וגירשה, לאחר ומיאנה בו: זה הכלל כל שיצאת ממנו בגט, אסורה לחזור לו; במיאון, מותרת לחזור לו.
יג,ד [ו] המגרש את האישה, והחזירה מותרת ליבם; רבי אלעזר אוסר. וכן המגרש את היתומה, והחזירה מותרת ליבם; רבי אלעזר אוסר. קטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה כיתומה בחיי האב; החזירה, אסורה ליבם.
יג,ה [ז] שני אחים נשואים לשתי אחיות יתומות קטנות, מת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אישה; וכן שתי חירשות. גדולה וקטנה, מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אישה. מת בעלה של גדולה רבי אליעזר אומר, מלמדים את הקטנה שתמאן בו. רבן גמליאל אומר, אם מיאנה, מיאנה; ואם לאו, תמתין עד שתגדיל, ותצא הלז משום אחות אישה. רבי יהושוע אומר, אי לו על אשתו, ואי לו על אשת אחיו; מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו בחליצה.
יג,ו [ח] מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות, ומת ביאתה וחליצתה של אחת מהן, פוטרת את צרתה; וכן שתי חירשות. קטנה וחירשת אין ביאת אחת מהן, פוטרת צרתה. פיקחת וחירשת ביאת הפיקחת, פוטרת את החירשת; ואין ביאת החירשת, פוטרת את הפיקחת. גדולה וקטנה ביאת הגדולה, פוטרת את הקטנה; ואין ביאת הקטנה, פוטרת את הגדולה.
יג,ז [ט] מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות, ומת בא יבם על הראשונה, וחזר ובא על השנייה, או שבא אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה; וכן שתי חירשות. קטנה וחירשת בא היבם על הקטנה, וחזר ובא על החירשת, או שבא אחיו על החירשת לא פסל את הקטנה; בא היבם על החירשת, וחזר ובא על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה פסל את החירשת.
יג,ח [י] פיקחת וחירשת בא היבם על הפיקחת, וחזר ובא על החירשת, או שבא אחיו על החירשת לא פסל את הפיקחת; בא יבם על החירשת, וחזר ובא על הפיקחת, או שבא אחיו על הפיקחת פסל את החירשת.
יג,ט [יא] גדולה וקטנה בא היבם על הגדולה, וחזר ובא על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה; בא היבם על הקטנה, וחזר ובא על הגדולה, או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה. רבי אליעזר אומר, מלמדין את הקטנה שתמאן בו.
יג,י [יב] יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה; בא על יבמה גדולה, תגדלנו. היבמה שאמרה בתוך שלושים יום, לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה; לאחר שלושים יום, מבקשים ממנו שיחלוץ לה. ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר שנים עשר חודש, כופין אותו שיחלוץ לה.
יג,יא [יג] הנודרת הניה מיבמה בחיי בעלה, כופין אותו שיחלוץ לה; לאחר מיתת בעלה, מבקשין ממנו שיחלוץ לה. אם נתכוונה לכן אפילו בחיי בעלה, מבקשין ממנו שיחלוץ לה.
יד,א חירש שנשא פיקחת, ופיקח שנשא חירשת אם רצה, יוציא; ואם רצה, יקיים. כשם שהוא כונס ברמיזה, כך הוא מוציא ברמיזה. אבל פיקח שנשא פיקחת, ונתחרשה אם רצה, יוציא; ואם רצה, יקיים. נשתטת, לא יוציא. נתחרש הוא, או נשתטה אינו מוציא עולמית.
יד,ב אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מפני מה אמרו האישה שנתחרשה יוציא, והאיש שנתחרש אינו מוציא עולמית. אמרו לו, אינו דומה האיש המגרש לאישה המתגרשת: האישה יוצאה לרצונה, ושלא לרצונה; והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.
יד,ג [ב] העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החירשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט; אמרו לו, אף זו כיוצא בה.
יד,ד [ג] שני אחים חירשים, נשואים לשתי אחיות פיקחות, או לשתי אחיות חירשות, או לשתי אחיות, אחת חירשת ואחת פיקחת, וכן שתי אחיות חירשות נשואות לשני אחים פיקחים, או לשני אחין חירשין, או לשני אחין, אחד פיקח ואחד חירש הרי אלו פטורין מן החליצה, ומן הייבום; אם היו נוכרייות, יכנוסו; ואם רצו להוציא, יוציאו. [ד] שני אחים, אחד פיקח ואחד חירש, נשואים לשתי אחיות פיקחות מת חירש בעל הפיקחת, מה יעשה פיקח בעל הפיקחת: תצא משום אחות אישה. מת פיקח בעל הפיקחת, מה יעשה חירש בעל הפיקחת: מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם. שני אחים פיקחים נשואים לשתי אחיות, אחת פיקחת ואחת חירשת מת פיקח בעל החירשת, מה יעשה פיקח בעל הפיקחת: תצא משום אחות אישה. מת פיקח בעל הפיקחת, מה יעשה פיקח בעל החירשת: מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו בחליצה. שני אחים, אחד חירש ואחד פיקח, נשואים לשתי אחיות, אחת חירשת ואחת פיקחת מת חירש בעל החירשת, מה יעשה פיקח בעל הפיקחת: תצא משום אחות אישה. מת פיקח בעל הפיקחת, מה יעשה חירש בעל החירשת: מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם. שני אחים, אחד חירש ואחד פיקח, נשואים לשתי נוכרייות פיקחות מת חירש בעל הפיקחת, מה יעשה פיקח בעל הפיקחת: או חולץ, או מייבם. מת פיקח בעל הפיקחת, מה יעשה חירש בעל הפיקחת: כונס, ואינו מוציא לעולם. שני אחים פיקחים נשואים לשתי נוכרייות, אחת חירשת ואחת פיקחת מת פיקח בעל החירשת, מה יעשה פיקח בעל הפיקחת: כונס; ואם רצה להוציא, יוציא. מת פיקח בעל הפיקחת, מה יעשה פיקח בעל החירשת: או חולץ, או מייבם. שני אחים, אחד חירש ואחד פיקח, נשואים לשתי נוכרייות, אחת חירשת ואחת פיקחת מת חירש בעל החירשת, מה יעשה פיקח בעל הפיקחת: כונס; ואם רצה להוציא, יוציא. מת פיקח בעל הפיקחת, מה יעשה חירש בעל החירשת: כונס, ואינו מוציא לעולם.
טו,א האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה, שלום בעולם באת ואמרה מת בעלי, תינשא; מת בעלי, תתייבם. שלום בינו לבינה, מלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה, ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת. רבי יהודה אומר, לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באת בוכה ובגדיה קרועים. אמרו לו, אחת זו ואחת זו, תינשא.
טו,ב בית הלל אומרין, לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד. אמרו להם בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה ממדינת הים; לא דיברו בקציר אלא בהווה. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. [ג] בית שמאי אומרין, תינשא ותיטול כתובה; בית הלל אומרין, תינשא ולא תיטול כתובה. אמרו להם בית שמאי, התרתם את הערווה החמורה, ולא תתירו את הממון הקל. אמרו להם בית הלל, מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה. אמרו להם בית שמאי, והלוא מספר כתובתה נלמוד, שהוא כותב לה, שאם תינשאי לאחר, תיטלי מה שכתוב ליך. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
טו,ג [ד] הכול נאמנין להעידה חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. מה בין גט למיתה, אלא שהכתב מוכיח. עד אומר, מת, ונישאת, ובא אחר ואמר, לא מת הרי זו לא תצא. עד אומר מת, ושניים אומרין לא מת אף על פי שנישאת, תצא. שניים אומרין מת, ועד אומר להם לא מת אף על פי שלא נישאת, תינשא.
טו,ד [ה] אחת אומרת מת, ואחת אומרת לא מת זו שאמרה מת תינשא, ותיטול כתובה; וזו שאמרה לא מת לא תינשא, ולא תיטול כתובה. אחת אומרת מת, ואחת אומרת נהרג רבי מאיר אומר, הואיל והן מכחישות זו את זו, הרי אלו לא יינשאו; רבי יהודה ורבי שמעון אומרין, הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים, הרי אלו יינשאו. עד אומר מת, ועד אומר לא מת, אישה אומרת מת, ואישה אומרת לא מת הרי זו לא תינשא.
טו,ה [ו] האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, באת ואמרה מת בעלי תינשא, ותיטול כתובה; וצרתה אסורה. הייתה בת ישראל לכוהן, תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון; ורבי עקיבה אומר, אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה להינשא, ואסורה מלאכול בתרומה. [ז] אמרה מת בעלי, ואחר כך מת חמי תינשא, ותיטול כתובה; וחמותה אסורה. הייתה בת ישראל לכוהן, תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון; רבי עקיבה אומר, אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה להינשא, ואסורה לאכול בתרומה.
טו,ו קידש אחת מחמש נשים, ואין ידוע איזו מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש נותן גט לכל אחת ואחת, ומניח כתובה ביניהן ומסתלק, דברי רבי טרפון; רבי עקיבה אומר, אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שייתן גט וכתובה לכל אחת ואחת. גזל אחד מחמישה בני אדם, ואין ידוע איזה מהן גזל, וכל אחד ואחד אומר אותי גזל מניח את הגזילה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון; רבי עקיבה אומר, אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם את הגזילה לכל אחד ואחד.
טו,ז [ח] האישה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, באת ואמרה מת בעלי, ואחר כך מת בני נאמנת. מת בני, ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת; וחוששין לדבריה חולצת, ולא מתייבמת. [ט] ניתן לי בן במדינת הים אמרה מת בני, ואחר כך מת בעלי נאמנת. מת בעלי, ואחר כך מת בני אינה נאמנת; וחוששין לדבריה חולצת, ולא מתייבמת.
טו,ח [י] ניתן לי יבם במדינת הים אמרה מת בעלי, ואחר כך מת יבמי, מת יבמי, ואחר כך בעלי נאמנת. הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאת ואמרה מת בעלי, ואחר כך מת יבמי, יבמי, ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת: שאין האישה נאמנת לומר מת יבמי, שתינשא; ולא מתה אחותי, שתיכנס לביתה. ואין האיש נאמן לומר מת אחי, שייבם את אשתו; ולא מתה אשתי, שיישא את אחותה.
טז,א האישה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, באו ואמרו לה, מת בעליך לא תינשא, ולא תתייבם: עד שתדע, שמא מעוברת היא צרתה. הייתה לה חמות, אינה חוששת. יצאה מלאה, חוששת; רבי יהושוע אומר, אינה חוששת.
טז,ב שתי יבמות, זו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי זו אסורה, מפני בעלה של זו; וזו אסורה, מפני בעלה של זו. לזו עדים, ולזו אין עדים את שיש לה עדים, אסורה; ואת שאין לה עדים, מותרת. לזו בנים, ולזו אין בנים את שיש לה בנים, מותרת; ואת שאין לה בנים, אסורה. נתייבמו, ומתו היבמין אסורות להינשא; רבי אלעזר אומר, הואיל והותרו ליבמין, הותרו לכל אדם.
טז,ג אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו; אין מעידין אלא עד שלושה ימים. אפילו ראוהו מגוייד, וצלוב על הצלוב, וחיה אוכלת בו אין מעידים אלא עד שתצא נפשו. רבי יהודה בן בבא אומר, לא כל האדם, ולא כל המקומות, ולא כל השעות שוות. [ד] כיצד: נפל למים בין שיש להם סוף, בין שאין להם סוף הרי אשתו אסורה. אמר רבי מאיר, מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלושה ימים. אמר רבי יוסי, מעשה בסומא אחד שירד לטבול במערה, וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם, והשיאו את נשותיהם. שוב מעשה באסיא באחד ששילשלוהו לים, ולא עלת בידם אלא רגלו. אמרו חכמים, מן הארכובה ולמעלה, תינשא; מן הארכובה ולמטה, לא תינשא.
טז,ד [ה] אפילו שמע מן הנשים אומרות, מת איש פלוני, דייו. אמר רבי יהודה, אפילו שמע מן התינוקות אומרין, הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני, בין מתכוון בין שאין מתכוון. רבי יהודה בן בבא אומר, בישראל, עד שיהא מתכוון; ובגוי אם היה מתכוון, אין עדותו עדות.
טז,ה [ו] מעידין לאור הנר, ולאור הלבנה, ומשיאין על בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר, איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת, והלכו ולא מצאו אדם שם; והשיאו את אשתו. שוב מעשה בצלמין באחד שאמר, אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני, נשכני נחש, והרי אני מת, והלכו, ולא הכירוהו; והשיאו את אשתו.
טז,ו [ז] אמר רבי עקיבה, כשירדתי לנהרדעא לעבר את השנה, מצאני נחמיה איש בית דלי; אמר לי, שמעתי שאין משיאין את האישה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא יהודה בן אוא. ונמתי לו, כן הדברים. אמר לי, אמור להם משמי, אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות; מקובל אני מרבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האישה על פי עד אחד. וכשבאתי והרצתי את הדברים לפני רבן גמליאל, שמח לדבריי, ואמר, מצינו חבר ליהודה בן אוא. מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל, שנהרגו הרוגים בתל ארזא; והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהם, על פי עד אחד. והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי אישה ואישה מפי אישה, מפי עבד, מפי שפחה. רבי אליעזר ורבי יהושוע אומרין, אין משיאין את האישה על פי עד אחד. רבי עקיבה אומר, לא על פי אישה, ולא על פי קרובים. אמרו לו, מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם, והניחוהו בפונדק, ובחזירתן אמרו לפונדקית איה חברנו, ונמת להם מת וקברתיו; והשיאו את אשתו. אמרו לו, לא תהא כוהנת כפונדקית. אמר להם, ובשתהא הפונדקית נאמנת. והפונדקית הוציאה להם מקלו, ותרמילו, ומנעלו, ואפונדתו, וספר תורה שהיה בידו.
א,א בתולה נישאת ביום רביעי, ואלמנה ביום חמישי: שפעמיים בשבת בתי דינין יושבים בעיירות, ביום השני וביום החמישי; שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין.
א,ב בתולה, כתובתה מאתיים; ואלמנה, מנה. בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתיים, ויש להן טענת בתולים. הגיורת, והשבויה, והשפחה שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד כתובתן מאתיים, ויש להם טענת בתולים. [ג] הגדול שבא על הקטנה, והקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ כתובתן מאתיים, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, מוכת עץ, כתובתה מנה. [ד] בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים. הגיורת, והשבויה, והשפחה שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו יתרות על בנות שלוש שנים ויום אחד כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים. [ה] האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שהוא מתייחד עימה. אחד אלמנות ישראל ואחד אלמנות כוהנים, כתובתן מנה; ובית דין של כוהנים היו גובים לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים.
א,ג [ו] הנושא את האישה, ולא מצא לה בתולים, היא אומרת, משאירסתני נאנסתי, נסתחפה שדך, והוא אומר, לא כי, אלא עד שלא אירסתיך, היה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת; ורבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת עד שלא תתארס, הטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה.
א,ד [ז] היא אומרת, מוכת עץ אני, והוא אומר, לא כי, אלא דרוסת איש את רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין, נאמנת; רבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש, עד שתביא ראיה לדבריה. [ח] ראוה מדברת עם אחד, אמרו לה, מה טבו של זה, איש פלוני וכוהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין, נאמנת; רבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
א,ה [ט] הייתה מעוברת, מה טיב העובר הזה, מאיש פלוני וכוהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין, נאמנת; רבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת מעוברת מנתין וממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
א,ו [י] אמר רבי יוסי, מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין, ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי, אם רוב העיר משיאין לכהונה, הרי זו תינשא לכהונה.
ב,א האישה שנתאלמנה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר, לא כי, אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומה וראשה פרוע, כתובתה מאתיים; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף חילוק קליות ראיה.
ב,ב ומודה רבי יהושוע באומר לחברו שדה זו של אביך הייתה, ולקחתיה ממנו נאמן: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן.
ב,ג העדים שאמרו כתב ידינו זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין. אם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים.
ב,ד זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין. זה אומר זה כתב ידי, וזה אומר זה כתב ידי צריכים שיצטרף עימהם אחר, דברי רבי; וחכמים אומרין, אינם צריכין שיצטרף עימהם אחר, אלא נאמן אדם לומר, זה כתב ידי.
ב,ה האישה שאמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני נאמנת: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא אשת איש, והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. האישה שאמרה נשביתי, וטהורה אני נאמנת: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבת, והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת; ואם משנישאת, באו העדים הרי זו לא תצא.
ב,ו שתי נשים שנשבו, זו אומרת נשביתי וטהורה אני, וזו אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות; ובזמן שהן מעידות זו את זו, הרי אלו נאמנות. [ז] וכן שני אנשים, זה אומר כוהן אני, וזה אומר כוהן אני אינן נאמנין; ובזמן שהן מעידין זה את זה, הרי אלו נאמנין.
ב,ז [ח] רבי יהודה אומר, אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. אמר רבי אלעזר, אימתיי, במקום שיש עוררים; אבל במקום שאין עוררים, מעלין לכהונה על פי עד אחד. רבן שמעון בן גמליאל אמר משום שמעון בן הסגן, מעלים לכהונה על פי עד אחד.
ב,ח [ט] האישה שנחבשה בידי גויים על ידי ממון, מותרת לבעלה; ועל ידי נפשות, אסורה. עיר שכבשה כרקום כל הכוהנות שבתוכה, פסולות; ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה הרי אלו נאמנין: שאין אדם מעיד על ידי עצמו. אמר רבי זכריה בן הקצב, המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו גויים לירושלים עד שיצאו; אמרו לו, אין אדם מעיד על ידי עצמו.
ב,ט [י] אלו נאמנין להעיד בגודלן, מה שראו בקוטנן: נאמן אדם לומר, זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי; זכור הייתי באשת פלוני שיצאת בהינומה, וראשה פרוע; ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו; ושהיה חולק עימנו על הגורן; ושהמקום הזה בית הפרס הוא; ועד כאן היינו באים בשבת. אבל אין אדם נאמן לומר, דרך היה לאיש פלוני במקום הזה, ומעמד ומספד היה לאיש פלוני במקום הזה.
ג,א ואלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית; הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד. הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה יש להם קנס: שאף על פי שהן בהיכרת, אין בהן מיתת בית דין.
ג,ב ואלו שאין להן קנס: הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו יתרות על בנות שלוש שנים ויום אחד; רבי יהודה אומר, שבויה שנפדת הרי היא בקדושתה, אף על פי שהיא גדולה. הבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו, ועל בת אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה אין להן קנס: מפני שהוא מתחייב בנפשו, שמיתתו בידי בית דין; וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון, שנאמר "ולא יהיה, אסון ענוש ייענש" (שמות כא,כב). [ג] נערה שנתארסה ונתגרשה רבי יוסי הגלילי אומר, אין לה קנס; רבי עקיבה אומר, יש לה קנס, וקנסה של עצמה.
ג,ג [ד] המפתה נותן שלושה דברים, והאונס ארבעה: המפתה נותן בושת, ופגם, וקנס; מוסיף עליו האונס, שהוא נותן את הצער. ומה בין האונס למפתה: שהאונס, נותן את הצער; והמפתה, אינו נותן את הצער. האונס, נותן מיד; והמפתה, לכשיוציא. האונס, שותה בעציצו; והמפתה, אם רצה להוציא, יוציא.
ג,ד [ה] כיצד הוא שותה בעציצו אפילו היא חיגרת, אפילו היא סומה, אפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר זימה, או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה: שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,כט), אישה שהיא ראויה לו.
ג,ה [ו] יתומה שנתארסה ונתגרשה רבי אלעזר אומר, האונס חייב, והמפתה פטור.
ג,ו [ז] ואיזו היא בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש. פגם, רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת כמה הייתה יפה, וכמה היא יפה. קנס, שווה לכל אדם; וכל שיש לו קצבה מן התורה, שווה לכל אדם.
ג,ז [ח] כל מקום שיש מכר, אין קנס; וכל מקום שיש קנס, אין מכר. קטנה יש לה מכר, ואין לה קנס; נערה יש לה קנס, ואין לה מכר. בוגרת לא מכר, ולא קנס.
ג,ח [ט] האומר פיתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו, ואינו משלם קנס. האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו, ואינו משלם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמישה. המית שורי את פלוני, או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו; המית שורי את עבדו של פלוני, אינו משלם על פי עצמו. זה הכלל כל המשלם יתר ממה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו.
ד,א נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב, הרי הן של אב; מת האב, הרי הן של אחים. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב; מת האב, הרי הן של אחים. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה. רבי שמעון אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבת ומת האב, הרי הן של אחים.
ד,ב המארס את בתו וגירשה, אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו. השיאה וגירשה, השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה. רבי יהודה אומר, הראשונה של אב; אמרו לו, אם משהשיאה, אין לאביה בה רשות.
ד,ג הגיורת שנתגיירה בתה עימה, וזנת הרי זו בחנק; אין לה פתח בית אב, ולא מאה סלע. הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה; אין לה פתח בית אב, ולא מאה סלע. הייתה הורתה ולידתה בקדושה, הרי זו כבת ישראל לכל דבר. יש לה אב, ואין לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב, ואין לה אב הרי זו בסקילה: לא נאמר "פתח בית אביה" (דברים כב,כא), אלא מצוה.
ד,ד האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, ובשטר, ובביאה; וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה; ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת יתר עליו הבעל, שהוא אוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפורקנה, ובקבורתה. רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת.
ד,ה לעולם היא ברשות האב, עד שתיכנס לחופה; מסרה האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל. הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, הרי היא ברשות האב; מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל.
ד,ו האב אינו חייב במזונות בתו. זה המדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה, הבנים יירשו והבנות ייזונו מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת אביהם, אף הבנות לא ייזונו אלא לאחר מיתת אביהן.
ד,ז לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה: שהוא תנאי בית דין. כתב לה שדה שווה מנה תחת מאתיים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב: שהוא תנאי בית דין.
ד,ח לא כתב לה דאם תשתביין, אפרוקניך ואתבניך לי לאנתו, ובכוהנת אהדרניך למדינתיך חייב: שהוא תנאי בית דין. [ט] נשבת, חייב לפדותה; אמר הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה אינו רשאי. לקת, חייב לרפותה; אמר הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה רשאי.
ד,ט [י] לא כתב לה, בנין דכרין דיהון ליכי מני, אינון ירתון ית כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחיהון חייב: שהוא תנאי בית דין.
ד,י [יא] בנן נוקבן דיהויין ליכי מני, יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגוברין חייב: שהוא תנאי בית דין.
ד,יא [יב] ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, כל יומי מגד ארמלותיך בביתי חייב: שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין, ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלים. וביהודה היו כותבין, עד שירצו היורשים ליתן לה כתובתה; לפי כך, אם רצו היורשים נותנין לה כתובתה, ופוטרין אותה.
ה,א אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף. נתאלמנו או נתגרשו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכול. רבי אלעזר בן עזריה אומר, מן הנישואין, גובה את הכול; מן האירוסין בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה. רבי יהודה אומר, אם רצה, כותב לבתולה שטר של מאתיים, והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה; ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמישים זוז. רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה ממאתיים, ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות.
ה,ב נותנים לבתולה שנים עשר חודש משיתבע לה הבעל, לפרנס את עצמה; כשם שנותנין לאישה, כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ולאלמנה, שלושים יום. הגיע זמנם, ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה. רבי טרפון אומר, נותנים לה הכול תרומה; רבי עקיבה אומר, מחצה חולין ומחצה תרומה.
ה,ג היבם אינו מאכיל בתרומה. עשת שישה חודשים בפני הבעל, ושישה חודשים בפני היבם, אפילו כולם בפני הבעל, חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת בתרומה. זו משנה הראשונה; ובית דין של אחריהם אמרו, אין האישה אוכלת בתרומה, עד שתיכנס לחופה. [ד] המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה, ואוכלת. והמותר, רבי מאיר אומר, הקדש; ורבי יוחנן הסנדלר אומר, חולין.
ה,ד [ה] אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ומצעת את המיטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת; שתיים אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה; שלוש אינה מצעת את המיטה, ואינה עושה בצמר; ארבע, יושבת בקתדרה. רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום.
ה,ה [ו] המדיר את אשתו מתשמיש המיטה בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" (ראה שמות כא,י) האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.
ה,ו [ז] המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת; רבי יהודה אומר, שבעה טרפעיקים. עד אימתיי הוא פוחת, עד כנגד כתובתה; רבי יוסי אומר, לעולם הוא פוסק והולך שמא תיפול לה ירושה ממקום אחר, ויחזור ויגבה ממנה. וכן המורד על אשתו, מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרין בשבת; רבי יהודה אומר, שלושה טרפעיקים.
ה,ז [ח] המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקביים חיטים, או מארבעת קבים שעורים; אמר רבי יוסי, לא פסק שעורים, אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום. נותן לה חצי קב קטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות, או מנה דבילה; אם אין לו, פוסק לעומתם פירות ממקום אחר. נותן לה מיטה, ומפץ; אם אין לו מפץ, מחצלת. נותן לה כפח לראשה, וחגור למותניה, ומנעל ממועד למועד, וכלים של חמישים זוז משנה לשנה. ואינו נותן לה, לא חדשים בימות החמה, ולא שחקים בימות הגשמים. אלא נותן לה כלים של חמישים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבליותיהם בימות החמה; והשחקים שלה.
ה,ח [ט] ונותן לה מעה כסף לצרכיה, והיא אוכלת עימו מלילי שבת ללילי שבת; ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכיה, מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה, שהן עשרים סלעים בגליל. אם הייתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל במכובד, הכול לפי כבודו.
ו,א מציאת האישה ומעשה ידיה, של בעלה; וירושתה. הוא אוכל פירות בחייה. בושתה ופגמה, שלה. רבי יהודה אומר, בזמן שבסתר לה שני חלקים, ולו אחד; ובזמן שבגלוי לו שני חלקים, ולה אחד. ושלו, נותנין לו מיד; ושלה יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
ו,ב הפוסק מעות לחתנו, ומת אמרו חכמים, יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה, ולך אי אפשי ליתן. [ג] פסקה להכניס לו אלף דינר, והוא פוסק כנגדן חמישה עשר מנה. כנגד השום, הוא פוסק פחות חמיש. שום במנה שווה מנה, אין לו אלא מנה. שום במנה, נותנת לו שלושים ואחת ודינר. ארבע מאות, נותנת חמש מאות. כשהחתן פוסק, הוא פוסק פחות חמיש. [ד] פסקה להכניס לו כספים סלעין, נעשת שישה דינרין. החתן מקבל עליו עשרה דינרין וקופה לכל מנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול כמנהג המדינה.
ו,ג [ה] המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מחמישים זוז; פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל לכשתבוא אל ביתי אכסה בכסותי, אלא מכסה ועודה בבית אביה. וכן המשיאין את היתומה, לא יפחתו לה מחמישים זוז; אם יש בכיס, מפרנסין אותה לפי כבודה. [ו] יתומה שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה, וכתבו לה מאה או חמישים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן, מה שראוי להינתן לה. רבי יהודה אומר, אם השיא בת הראשונה, יינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה. וחכמים אומרין, פעמים שאדם עני ומעשיר, או עשיר ומעני; אלא שמין את הנכסים, ונותנין לה.
ו,ד [ז] המשליש מעות לבתו, והיא אומרת נאמן בעלי עליי יעשה שליש מה שהושלש בידו, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי, וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה; והרי היא מכורה מעכשיו. במה דברים אמורים, בגדולה; אבל בקטנה, אין מעשה קטנה כלום.
ז,א המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלושים יום, יעמיד פרנס; יתר מכן, יוציא וייתן כתובה. רבי יהודה אומר, בישראל, חודש אחד יקיים; ושניים, יוציא וייתן כתובה. ובכוהנות שניים, יקיים; ושלושה, יוציא וייתן כתובה. [ב] המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא וייתן כתובה. רבי יהודה אומר, בישראל, יום אחד יקיים; ושניים, יוציא וייתן כתובה. ובכוהנת, שניים, יקיים; ושלושה, יוציא וייתן כתובה. [ג] המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, יוציא וייתן כתובה. רבי יוסי אומר, בענייות, שלא נתן קצבה; ובעשירות, שלושים יום.
ז,ב [ד] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד יקיים; ושניים, יוציא וייתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד, יקיים; ושלושה, יוציא וייתן כתובה.
ז,ג [ה] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא וייתן כתובה, מפני שנעל בפניה; ואם היה טוען משם דבר אחר, רשאי. אמר לה, על מנת שתאמרי לאיש פלוני מה שאמרת לי, או מה שאמרתי ליך, או שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא וייתן כתובה.
ז,ד [ו] אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה, ויהודית. איזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נידה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. איזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר, אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר, אף הקולנית.
ז,ה [ז] המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה: שכל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים.
ז,ו [ח] היו בה מומין, ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו לה מומין אלו, ונסחפה שדהו; נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, במה דברים אמורים, במומין שבסתר; אבל במומין שבגלוי, אינו יכול לטעון. אם יש עימו מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון, מפני שהוא בודק ביד קרובותיו. [ט] האיש שנולדו לו מומין, אין כופין אותו להוציא. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, במומין קטנים; אבל בגדולים, כופין אותו להוציא.
ז,ז [י] אלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והצורף נחושת, והבורסי: בין שהיו כן עד שלא נשאו, בין משנשאו למדו על כולן אמר רבי מאיר; אף על פי שהתנה עימה יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרין, מקבלת היא על כורחה חוץ ממוכה שחין, מפני שהיא ממקתו. מעשה בצידון בבורסי שמת, והיה לו אח בורסי; אמרו חכמים, יכולה היא שתאמר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל.
ח,א האישה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס, מודים בית שמאי ובית הלל, שהיא מוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרין, תמכור; בית הלל אומרין, לא תמכור. אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה, קיים. אמר רבי יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וזכה באישה, לא יזכה בנכסים; אמר להן, על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים.
ח,ב נפלו לה משנישאת אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה, שיוציא הבעל מיד הלקוחות. עד שלא נישאת, ונישאת רבן גמליאל אומר, אם מכרה ונתנה, קיים. אמר רבי חנינה בן עקביה, אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וזכה באישה, לא יזכה בנכסים; אמר להם, על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. [ב] רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים: נכסים הידועים לבעל, לא תמכור; שאם מכרה ונתנה, בטיל. ושאינן ידועים לבעל, לא תמכור; שאם מכרה ונתנה, קיים.
ח,ג נפלו לה כספים יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות תלושין מן הקרקע יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות מחוברין לקרקע אמר רבי מאיר, שמין אותן כמה הן יפים בפירות, וכמה הן יפים בלא פירות; והמותר יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. וחכמים אומרין, פירות מחוברין לקרקע, שלו; ותלושין מן הקרקע שלה, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
ח,ד רבי שמעון אומר, מקום שיפה כוחו בכניסתה, הורע כוחו ביציאתה; מקום שהורע כוחו בכניסתה, יפה כוחו ביציאתה. פירות מחוברין לקרקע בכניסתה שלו, וביציאתה שלה; התלושין מן הקרקע בכניסתה שלה, וביציאתה שלו.
ח,ה נפלו לה עבדים ושפחות הזקנים יימכרו ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא תמכור, מפני שהן כבוד בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים הזקנים יימכרו לעצים ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; רבי יהודה אומר, לא תמכור, מפני שהן שבח בית אביה.
ח,ו המוציא יציאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעה, קמעה ואכל הרבה מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל; הוציא, ולא אכל יישבע כמה הוציא, וייטול.
ח,ז [ו] שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודים בית שמאי ובית הלל, שהיא מוכרת ונותנת וקיים. מתה, מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עימה בית שמאי אומרין, יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בית הלל אומרין, נכסים בחזקתן; וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עימה בחזקת יורשי האב.
ח,ח [ז] הניח אחיו מעות יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות תלושין מן הקרקע יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. מחוברין לקרקע אמר רבי מאיר, שמין את הנכסים כמה הן יפים בפירות, וכמה הן יפים בלא פירות; והמותר יילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. וחכמים אומרין, פירות מחוברין לקרקע, שלו; ותלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה. קדם הוא, זכה; קדמה היא יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.
ח,ט [ח] לא יאמר לה, הרי כתובתיך מונחת על השולחן; אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. וכן לא יאמר אדם לאשתו, הרי כתובתיך מונחת על השולחן; אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. גירשה, אין לה אלא כתובתה; החזירה הרי היא לו ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה בלבד.
ט,א הכותב לאשתו, דין ודברים אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחייה; ואם מתה, יורשה. אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנה, קיים. כתב לה, דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה; ואם מתה, יורשה. רבי יהודה אומר, לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה, דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן עד לעולם. כתב לה, דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך הרי זה אינו אוכל פירות בחייה; ואם מתה, אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם מתה, יירשנה: שהתנה על הכתוב בתורה; וכל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל.
ט,ב מי שמת, והניח אישה ובעלי חוב ויורשין, והיה לו פיקדון או מלווה ביד אחרים רבי טרפון אומר, יינתנו לכושל שבהן. רבי עקיבה אומר, אין רחמים בדין, אלא יינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה. [ג] הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן, זכה. זכת האישה יתר על כתובתה, ובעל חוב יתר על חובו המותר, רבי טרפון אומר, יינתנו לכושל שבהן. רבי עקיבה אומר, אין רחמים בדין, אלא יינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה.
ט,ג [ד] המושיב אשתו חנוונית, או שמינה אפיטרופיה הרי זה משביעה, כל זמן שירצה; רבי אליעזר אומר, אפילו על פלכה ועל עיסתה.
ט,ד [ה] כתב לה, נדר ושבועה אין לי עלייך אינו יכול להשביעה; אבל משביע הוא את יורשיה, ואת הבאים ברשותה. נדר ושבועה אין לי עלייך, ועל יורשייך, ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביע לא אותה, ולא את יורשיה, ולא את הבאים ברשותה; אבל יורשיו משביעין אותה, ואת יורשיה, ואת הבאים ברשותה. נדר ושבועה אין לי, וליורשיי, ולבאים ברשותי, עלייך, ועל יורשייך ועל הבאים ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו משביעין אותה, ואת יורשיה, ואת הבאים ברשותה.
ט,ה [ו] הלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה ולא עשת אפיטרופיה אין היורשין משביעין אותה; אם עשת אפיטרופיה היורשין משביעין אותה לעתיד לבוא, ואין משביעין אותה לשעבר.
ט,ו [ז] הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה; ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. מנכסים משועבדים, ומנכסי יתומים, והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. [ח] הפוגמת כתובתה כיצד: הייתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד: אמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי, ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. מנכסים משועבדים כיצד: מכר נכסיו לאחרים, והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה. מנכסי יתומים כיצד: מת והניח נכסיו ליתומים, והיא נפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה. והנפרעת שלא בפניו כיצד: הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. רבי שמעון אומר, כל זמן שהיא תובעת כתובתה, היורשין משביעין אותה; ואם אינה תובעת את כתובתה, אין היורשין משביעין אותה.
ט,ז [ט] הוציאה גט, ואין עימו כתובה גובה כתובתה. כתובה, ואין עימה גט, היא אומרת אבד גיטי, והוא אומר אבד שוברי, וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב, אם אין עימו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו; רבן שמעון בן גמליאל אומר, מן הסכנה ואילך, האישה גובה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול.
ט,ח שני גיטין, ושתי כתובות גובה שתי כתובות. שתי כתובות וגט, או כתובה ושני גיטין, או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת: שהמגרש את האישה, והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה. קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה. גר שנתגייר ואשתו עימו כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה.
י,א מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומת הראשונה קודמת לשנייה, ויורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה. נשא את הראשונה, ומתה, נשא את השנייה, ומת הוא השנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה.
י,ב מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומתו, ואחר כך מת הוא, והיתומין מבקשין כתובת אימן אם אין שם אלא כדי שתי כתובות, חולקין בשווה; היה שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אימן, ואלו נוטלין כתובת אימן. אם אמרו היתומים, הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר, כדי שייטלו כתובת אימן אין שומעין להן, אלא שמין את הנכסים בבית דין. [ג] היו שם נכסים כבראוי, אינן כבמוחזק. רבי שמעון אומר, אף על פי שיש נכסים שאין להן אחריות, אינן כלום: עד שיהו שם נכסים שיש להן אחריות, יתר על שתי כתובות דינר.
י,ג [ד] מי שהיה נשוי לשלוש נשים, ומת כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתיים, ושל זו שלוש מאות, ואין שם אלא מנה חולקות בשווה. היה שם מאתיים של מנה, נוטלת חמישים; ושל מאתיים ושל שלוש מאות, שלושה שלושה של זהב. היה שם שלוש מאות של מנה, נוטלת חמישים; ושל מאתיים, מנה; ושל שלוש מאות, שישה של זהב. וכן שלושה שהטילו לכיס הותירו או פחתו, כך הן חולקין.
י,ד [ה] מי שהיה נשוי לארבע נשים, ומת הראשונה קודמת לשנייה, והשנייה לשלישית, והשלישית לרביעית; הראשונה נשבעת לשנייה, והשנייה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נפרעת שלא בשבועה. אמר בן ננס, כיצד: וכי מפני שהיא אחרונה, נשכרה; אף היא לא תפרע אלא בשבועה. היו כולן יוצאות יום אחד כל הקודמת את חברתה אפילו שעה אחת, זכת; וכך היו כותבין בירושלים, שעות. היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה חולקות בשווה.
י,ה [ו] מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומכר את שדהו, וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עימך השנייה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השנייה, והלוקח מיד הראשונה; וחוזרות חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהן. וכן בעלי חוב. וכן אישה בעלת חוב.
יא,א אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהן, ואינן חייבין בקבורתה; ואם מתה יורשיה היורשין כתובתה, חייבין בקבורתה.
יא,ב אלמנה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין. רבי שמעון אומר, מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין; מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין, מפני שאין לה מזונות, וכל שאין לה מזונות, לא תמכור אלא בבית דין.
יא,ג מכרה כתובתה או מקצתה, מישכנתה או מקצתה, נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר, אלא בבית דין. וחכמים אומרין, מוכרת אפילו ארבעה וחמישה פעמים, ומוכרת למזונות שלא בבית דין; וכותבת, למזונות מכרתי. וגרושה, לא תמכור אלא בבית דין.
יא,ד [ה] שום הדיינין שפחת שתות, או שהותיר שתות מכרן בטיל; אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן, מה כוח בית דין יפה. אבל אם עשו איגרת ביקורת אפילו מכרו שווה מנה במאתיים, או ששווה מאתיים במנה מכרן קיים.
יא,ה [ד] אלמנה שהייתה כתובתה מאתיים, ומכרה שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה נתקבלה כתובתה. הייתה כתובתה מנה, ומכרה שווה מנה ודינר במנה מכרה בטיל; אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים, מכרה בטיל. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם מכרה קיים, עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב; וכדברי רבי עקיבה, בית רובע. הייתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטיל, ושל כולן מכרן קיים.
יא,ו הממאנת, והשנייה, והאיילונית אין להן כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בליות; אם מתחילה נישאת לשם איילונית, יש לה כתובה. אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתובה.
יב,א הנושא את האישה, ופסקה עימו שיהא זן את בתה חמש שנים, נישאת לאחר, ופסקה עימו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון, לכשתבוא לביתי אזונה, אלא מוליך את מזונותיה למקום שהיא אימה; וכן לא יאמרו שניהם, הרי אנו זנין אותה כאחת, אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות.
יב,ב נישאת הבעל חייב במזונותיה, והן נותנין לה דמי מזונות. מתו בנותם, ניזונות מנכסים בני חורין; והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. הפיקחין היו כותבין, על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים, כל זמן שאת עימי.
יב,ג אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה, לכי לבית אביך, ואנו זנין אותך; אלא זנין אותה, ונותנין לה מדור לפי כבודה. אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשין לומר לה, אם את אצלנו, יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו, אין ליך מזונות; אם הייתה טוענת, מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה, והיא בבית אביה.
יב,ד כל זמן שהיא בבית אביה, גובה כתובתה לעולם; כל זמן שהיא בבית בעלה, גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, שיהא בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי רבי מאיר שאמר משם רבן גמליאל. וחכמים אומרין, כל זמן שהיא בבית בעלה, גובה כתובתה לעולם; כל זמן שהיא בבית אביה, גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים. מתה יורשיה מזכירין כתובתה, עד עשרים וחמש שנים.
יג,א שני דייני גזילות היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבשלום. חנן אומר שני דברים, ואדמון אומר שבעה. מי שהלך לו למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות חנן אומר, תישבע בסוף, ולא תישבע בתחילה; נחלקו עליו בני כוהנים גדולים ואמרו, תישבע בתחילה, ובסוף. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם; אמר רבן יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן, לא תישבע אלא בסוף.
יג,ב מי שהלך לו למדינת הים, ועמד אחר ופירנס את אשתו חנן אומר, איבד את מעותיו; נחלקו עליו בני כוהנים גדולים ואמרו, יישבע כמה הוציא, וייטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם; אמר רבן יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי.
יג,ג אדמון אומר שבעה: מי שמת, והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו, והבנות ייזונו; נכסים מעוטין הבנות ייזונו, והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר, בשביל שאני זכר, הפסדתי; אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
יג,ד הטוען את חברו כדי שמן, והודה לו בקנקנים אדמון אומר, הואיל וההודיה ממין הטענה, יישבע; וחכמים אומרין, אין ההודיה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
יג,ה הפוסק מעות לחתנו, ופשט את הרגל תהא יושבת, עד שילבין ראשה. אדמון אומר, אילו אני פסקתי לעצמי, אהא יושבת עד שילבין ראשי; אבא פסק עליי, מה אני יכולה לעשות או כנוס, או פטור. אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
יג,ו העורר על השדה, והוא חתום עליה עד אדמון אומר, השני נוח לי, והראשון קשה ממני; וחכמים אומרין, איבד את זכותו. עשאה סימן לאחר, איבד את זכותו.
יג,ז מי שהלך לו למדינת הים, ואבדה דרך שדהו אדמון אומר, ילך לו בקצרה; וחכמים אומרין, ייקח לו דרך במאה מנה, או יפרח באוויר.
יג,ח המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר, אילו חייב הייתי לך, היה לך להיפרע את שלך כשמכרת לי את השדה; וחכמים אומרין, זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו.
יג,ט שניים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר, אילו חייב הייתי לך, כיצד אתה לווה ממני; וחכמים אומרין, זה גובה שטר חובו, וזה גובה שטר חובו.
יג,י שלוש ארצות לנישואין יהודה, ועבר הירדן, והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר, ולא מכרך לכרך; אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנווה הרע לנווה היפה, אבל לא מנווה היפה לנווה הרע; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לא מנווה הרע לנווה היפה, מפני שהנווה היפה בודק.
יג,יא הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין; הכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין. אחד נשים ואחד עבדים. כיצד: נשא אישה בארץ ישראל, וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אישה בארץ ישראל, וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אישה בקפוטקיא, וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל; רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן לה ממעות קפוטקיא. נשא אישה בקפוטקיא, וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא.
א,א כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות. האומר לחברו, מודר אני ממך, מופרש אני ממך, מרוחק אני ממך, שאיני אוכל לך, שאיני טועם לך אסור; מנודה אני לך, רבי עקיבה היה חוכך בזה להחמיר. כנדרי רשעים נדר בנזיר, ובקרבן, ובשבועה. כנדרי כשרים, לא אמר כלום; כנדבותם, נדר בנזיר ובקרבן.
א,ב האומר קונם, קונח, קונס הרי אלו כינויים לקרבן. חרק, חרך, חרף הרי אלו כינויים לחרם. נזיק, נזיח, פזיח הרי אלו כינויים לנזירות. שבותה, שקוקה, נדר במוהא הרי אלו כינויים לשבועה.
א,ג לא חולין לא אוכל לך, לא כשר, לא דכי, טהור, טמא, נותר, ופיגול אסור. כאימרא, כדירים, כעצים, כאישים, כמזבח, כהיכל, כירושלים, נדר באחד מכל משמשי המזבח אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה נדר בקרבן; רבי יהודה אומר, האומר ירושלים, לא אמר כלום.
א,ד האומר קרבן, עולה, מנחה, חטאת, תודה, שלמים שאני אוכל לך אסור; רבי יהודה מתיר. קרבן, כקרבן, הקרבן שאוכל לך אסור. לא קרבן לא אוכל לך, רבי מאיר אוסר. האומר לחברו, קונם פי מדבר עימך, וידי עושה עימך, ורגלי מהלכת לך אסור.
ב,א אלו מותרין: חולין שאוכל לך, כבשר חזיר, כעבודה זרה, כנבילות, כטריפות, כשקצים, כרמשים, כחלת אהרון וכתרומתו מותר. האומר לאשתו, הרי את עליי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל את ראשו לכך. קונם שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, האומר לאישה, קונם שאיני משמשך הרי זה ב"לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג). שבועה שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך אסור.
ב,ב קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, לקרבן לא אוכל לך מותר; שבועה לא אוכל לך, שבועה שאוכל לך, לא שבועה לא אוכל לך אסור: זה חומר בשבועות מבנדרים. וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד: אמר קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נותן בנדרים אסור; ובשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות.
ב,ג יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד: אמר הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, ואכל חייב על כל אחת ואחת; שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל אינו חייב אלא אחת.
ב,ד סתם נדרים להחמיר, ופירושן להקל. כיצד: אמר הרי עליי כבשר מליח, וכיין נסך אם של שמיים נדר, אסור; ואם של עבודה זרה, מותר; ואם סתם, אסור. הרי עליי כחרם אם כחרם של שמיים נדר, אסור; אם של כוהנים, מותר; אם סתם, אסור. הרי עליי כמעשר אם כמעשר בהמה נדר, אסור; אם של דגן, מותר; אם סתם, אסור. הרי עליי כתרומה אם כתרומת הלשכה נדר, אסור; אם של גורן, מותר. אם סתם, אסור, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. סתם חרמין ביהודה מותרין, ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי כוהנים.
ב,ה נדר בחרם, ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן, ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים, הרי עצמי קרבן, ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, קונם אשתי נהנית לי, ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגירשתי על כולם אין נשאלין להן. ואם נשאלו עונשין אותן, ומחמירין עליהם, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, פותחין להן פתח ממקום אחר, ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
ג,א ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין. נדרי זירוזין: היה מוכר לו חפץ ואמר, קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל, ושניהם רוצים בשלושה דינרין. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אף הרוצה להדיר את חברו שיאכל אצלו ואמר לו, כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטיל ובלבד שיהא זכור, בשעת הנדר.
ג,ב נדרי הבאי כיצד: אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצריים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. נדרי שגגות: אמר אם אכלתי ואם שתיתי, ונזכר שאכל ושתה, שאיני אוכל שאיני שותה, ושכח ואכל ושתה, קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת את בני, ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה. ראה אותם אוכלים תאנים ואמר להן, הרי הן עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו, והיו עימהן אחרים בית שמאי אומרין, הן מותרין, ואלו שעימהן אסורין; בית הלל אומרין, אלו ואלו מותרין.
ג,ג נדרי אונסין: הדירו חברו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין. [ד] נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה, אף על פי שאינה תרומה, שהן של בית המלך, אף על פי שאינה שלהם. בית שמאי אומרין, בכל נודרין, חוץ מבשבועה; בית הלל אומרין, אף בשבועה. בית שמאי אומרין, לא יפתח לו נדר; בית הלל אומרין, אף יפתח לו. בית שמאי אומרין, במה שהוא מדירו; בית הלל אומרין, אף במה שאינו מדירו. כיצד: אמרו לו אמור קונם אשתי נהנית לי, ואמר קונם אשתי ובניי נהנין לי בית שמאי אומרין, אשתו מותרת ובניו אסורין; ובית הלל אומרין, אלו ואלו מותרין.
ג,ד [ה] הרי הנטיעות האלו קרבן, אם אינן נקצצות, וטלית זו קרבן, אם אינה נשרפת יש להן פדיון; הרי הנטיעות האלו קרבן, עד שיקצצו, וטלית זו קרבן, עד שתישרף אין להן פדיון.
ג,ה [ו] הנודר מיורדי הים, מותר ביושבי היבשה; מיושבי היבשה, אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. לא כאלו ההולכים מעכו ליפו, אלא ממי שדרכו לפרש.
ג,ו [ז] הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין, שלא נתכוון זה אלא ממי שחמה רואה אותו. [ח] הנודר משחורי הראש אסור בקירחים ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים: שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים.
ג,ז [ט] הנודר מן היילודים, מותר בנולדים. מן הנולדים, רבי מאיר מתיר אף ביילודים; וחכמים אומרין, לא נתכוון זה אלא ממי שדרכו להיוולד.
ג,ח [י] הנודר משובתי שבת אסור בישראל, ואסור בכותים; מאוכלי השום אסור בישראל, ואסור בכותים. מעולי ירושלים אסור בישראל, ומותר בכותים.
ג,ט [יא] קונם שאיני נהנה לבני נוח מותר בישראל, ואסור באומות. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל, ומותר באומות. שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר, ומוכר בפחות. שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות, ומוכר ביתר, אם שומעין לו. שאיני נהנה להן והן לי, ייהנה לאומות.
ג,י קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי האומות; קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל, ומותר במולי האומות: שאין העורלה קרואה אלא לשם הגויים שנאמר "כי כל הגויים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו ט,כה), ואומר "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז,לו), ואומר "פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב א,כ). רבי אלעזר בן עזריה אומר, מאוסה היא עורלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר "כי כל הגויים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב". רבי ישמעאל אומר, גדולה היא מילה ששלוש עשרה בריתות נכרתו עליה. רבי יוסי אומר, גדולה היא מילה, שהיא דוחה את השבת החמורה. רבי יהושוע בן קורחה אומר, גדולה היא מילה, שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלוא שעה. רבי נחמיה אומר, גדולה היא מילה, שהיא דוחה את הנגעים. רבי אומר, גדולה היא מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם, עד שמל, שנאמר "התהלך לפניי, והיה תמים" (בראשית יז,א).
ד,א אין בין מודר הניה מחברו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר מאכל מחברו לא ישאילנו נפה וכברה וריחיים ותנור, אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות, וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש; ומקום שמשכירין כיוצא בהן, אסור.
ד,ב המודר הניה מחברו שוקל את שקלו, ופורע את חובו, ומחזיר לו אבידתו; ומקום שנוטלין עליה שכר, תיפול הניה להקדש.
ד,ג ותורם את תרומתו, ואת מעשרותיו לדעתו. ומקריב עליו קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות. ומלמדו מדרש הלכות ואגדות; לא ילמדנו מקרא, אבל מלמד הוא את בניו מקרא. וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונותם; לא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה. רבי אליעזר אומר, זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה. אמרו לו, מה בין טמאה לטהורה. אמר להם, שהטהורה, נפשה לשמיים וגופה שלו; והטמאה, נפשה וגופה לשמיים. אמרו לו, אף הטמאה, נפשה לשמיים וגופה שלו שאם ירצה, הרי הוא מוכרה לגויים או מאכילה לכלבים.
ד,ד המודר הניה מחברו נכנס לבקרו עומד, אבל לא יושב; מרפאהו רפאות נפשות, אבל לא רפאות ממון; ורוחץ עימו באמבטי גדולה, אבל לא בקטנה. וישן עימו במיטה. רבי יהודה אומר, בימות החמה; אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו. ומסב עימו על המיטה, ואוכל עימו על השולחן; אבל לא מן התמחוי, אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. לא יאכל עימו מן האיבוס שלפני הפועלין. לא יעשה עימו באומן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, עושה הוא ברחוק ממנו.
ד,ה המודר הניה מחברו לפני שביעית לא יירד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות; ובשביעית לא יירד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות; ובשביעית, יורד ואוכל.
ד,ו המודר הניה מחברו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו, לא ילוונו ולא ילווה ממנו, ולא ימכור לו ולא ייקח ממנו. אמר לו, השאילני פרתך, אמר לו, אינה פנויה, אמר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש, הוא אסור וכל אדם מותרין; ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין.
ד,ז המודר הניה מחברו, ואין לו מה יאכל הולך אצל החנווני ואומר, איש פלוני מודר ממני הניה ואיני יודע מה אעשה; והוא נותן לו, ובא ונוטל מזה. היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור הולך אצל הפועלים ואומר, איש פלוני מודר ממני הניה ואיני יודע מה אעשה; והן עושין עימו, ובאין ונוטלין שכרן מזה.
ד,ח היו מהלכין בדרך, ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה. ואם אין עימהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל; רבי יוסי אוסר.
ה,א השותפין שנדרו הניה זה מזה, אסורין ליכנס לחצר; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, זה נכנס בתוך שלו, וזה נכנס בתוך שלו. ושניהם אסורין מלהעמיד שם ריחיים ותנור, ומלגדל תרנגולים. היה אחד מהן מודר הניה מחברו, לא ייכנס לחצר; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, יכול הוא לומר לו, בתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך. וכופין את הנודר שימכור את חלקו.
ה,ב היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הניה, לא ייכנס לחצר; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, יכול הוא לומר לו, לתוך של חברך אני נכנס, איני נכנס לתוך שלך.
ה,ג המודר הניה מחברו, ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפוסת יד, אסור; אין לו בהן תפוסת יד, מותר. האומר לחברו קונם לביתך שאיני נכנס, ושדך זו שאיני לוקח מת או מכרן לאחר, מותר; לבית הזה שאיני נכנס, ושדה זו שאיני לוקח מת או שמכרן לאחר, אסור.
ה,ד הריני עליך חרם, המודר אסור; הרי את עליי חרם, הנודר אסור. הרי אני עליך ואת עליי, שניהם אסורין; ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר. [ה] איזה הוא דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות, והבאר שבאמצע הדרך. ואיזה הוא דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ, ובית הכנסת התיבה והספרים. והכותב חלקו לנשיא. רבי יהודה אומר, אחד הכותב לנשיא ואחד הכותב להדיוט; מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרין, אחד זה ואחד זה, צריכין לזכות; לא דיברו בנשיא אלא בהווה. רבי יהודה אומר, אין אנשי הגליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם.
ה,ה [ו] המודר הניה מחברו, ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה: מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הניה, והיה משיא את בנו. אמר לחברו, הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה, אם בפניך שיבוא אבא, ויאכל עימנו בסעודה. אמר לו, אם שלי הם, הרי הן מוקדשין לשמיים. אמר לו, לא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמיים. אמר לו, לא נתת לי את שלך, אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה, ויהא העוון תלוי בראשי. אמרו חכמים, כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת, אינה מתנה.
ו,א הנודר מן המבושל, מותר בצלוי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדירה רך, ומותר בעבה; ומותר בביצת טרמיטא, ובדלעת הרמוצה. [ב] הנודר ממעשה קדירה, אינו אסור אלא ממעשה רתחתה; אמר קונם יורד לקדירה שאיני טועם, אסור מכל המתבשלין בקדירה.
ו,ב [ג] מן הכבש, אינו אסור אלא מן הכבש של ירק; כבוש שאיני טועם, אסור בכל הכבשין. מן השלק, אינו אסור אלא מן השלק של בשר, דברי רבי יהודה; שלוק שאיני טועם, אסור בכל השלקים. מן הצלי, אינו אסור אלא מן הצלי של בשר, דברי רבי יהודה; צלי שאיני טועם, אסור בכל הצלויים. מן המליח, אינו אסור אלא מן המליח של דג; מליח שאיני טועם, אסור בכל המלוחים.
ו,ג [ד] דג דגים שאיני טועם, אסור בהן בין גדולים בין קטנים, בין מלוחים בין תפלים, בין חיים בין מבושלים; ומותר בטרית טרופה ובציר. הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה, ומותר בציר ובמורייס; הנודר מטרית טרופה, מותר בציר ובמורייס.
ו,ד [ה] הנודר מן החלב, מותר בקוס; רבי יוסי אוסר. מן הקוס, מותר בחלב. אבא שאול אומר, הנודר מן הגבינה אסור בה, בין מליחה בין תפילה.
ו,ה [ו] הנודר מן הבשר, מותר ברוטב ובקופה; רבי יהודה אוסר. אמר רבי יהודה, מעשה ואסר עליי רבי טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו. אמרו לו, וכן הדבר; אימתיי, בזמן שאמר הבשר הזה עליי אסור: שהנודר מן הדבר, ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם, הרי זה אסור. [ז] הנודר מן היין, מותר בתבשיל שיש בו טעם יין; אמר קונם יין זה שאיני טועם, ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם, אסור.
ו,ו הנודר מן הענבים, מותר ביין; מן הזיתים, מותר בשמן. אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהן, וביוצא מהן. [ח] הנודר מן התמרים, מותר בדבש תמרים; מן הסתוונייות, מותר בחומץ סתוונייות. רבי יהודה בן בתירה אומר, כל ששם תולדתו קרואה עליו, ונדר הימנו אסור אף ביוצא הימנו; וחכמים מתירין.
ו,ז [ט] הנודר מן היין, מותר ביין תפוחים. מן השמן, מותר בשמן שומשמין. מן הדבש, מותר בדבש תמרים. מן החומץ, מותר בחומץ סתוונייות. מן הכרישים, מותר בקפלוטות. מן הירק מותר בירקות שדה, מפני שהוא שם לווי.
ו,ח [י] מן הכרוב, אסור באספרגוס; מן האספרגוס, מותר בכרוב. מן הגריסין, אסור במקפה; רבי יוסי מתיר. מן המקפה, מותר בגריסין. מן המקפה, אסור בשום; רבי יוסי מתיר. מן השום, מותר במקפה. מן העדשים, אסור באשישים; רבי יוסי מתיר. מן האשישים, מותר בעדשים.
ו,ט חיטה חיטים שאיני טועם אסור בהן, בין חיים בין מבושלים; רבי יהודה אומר, קונם גריס וחיטה שאיני טועם, מותר לכוס חיים.
ז,א הנודר מן הירק, מותר בדלועים; רבי עקיבה אוסר. אמרו לו לרבי עקיבה, והלוא אומר הוא אדם לשלוחו, קח לנו ירק מן השוק, והוא אומר, לא מצאתי אלא דלועים. אמר להן, וכן הדבר, או שמא אומר הוא לו, לא מצאתי אלא קטנית; אלא שהדלועים בכלל הירק. ואסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש.
ז,ב הנודר מן הדגן, אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אינו אסור אלא מחמשת המינים בלבד. רבי מאיר אומר, הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינים; אבל הנודר מן הדגן אסור בכול, ומותר בפירות האילן והירק.
ז,ג הנודר מן הכסות מותר בשק, וביריעה, ובחמילה. אמר קונם צמר עולה עליי, מותר לכסות בגיזי צמר; פשתן עולה עליי, מותר לכסות באניצי פשתן. רבי יהודה אומר, הכול לפי הנודר. טען והזיע, והיה ריחו קשה, אמר קונם צמר ופשתים עולים עליי מותר לכסות, ואסור להפשיל לאחוריו.
ז,ד הנודר מן הבית, מותר בעלייה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, עלייה בכלל הבית. הנודר מן העלייה, מותר בבית. [ה] הנודר מן המיטה, מותר בדרגש, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, דרגש בכלל המיטה. הנודר מן הדרגש, מותר במיטה. הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה, ואסור ליכנס לעיבורה; אבל הנודר מן הבית, אסור מן האגף ולפנים.
ז,ה [ו] קונם פירות האלו עליי, קונם הן על פי, קונם הן לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן. שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן, בדבר שזרעו כולה; אבל דבר שאין זרעו כולה, אפילו גידולי גידולין אסורין. [ז] האומר לאשתו, קונם מעשה ידיך עליי, קונם הן על פי, קונם הן לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן. שאיני אוכל, שאיני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן, בדבר שזרעו כולה; אבל בדבר שאין זרעו כולה, גידולי גידולין אסורים.
ז,ו [ח] שאת עושה איני אוכל עד הפסח, שאת עושה איני מתכסה עד הפסח עשתה לפני הפסח, מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח; שאת עושה עד הפסח איני אוכל, שאת עושה עד הפסח איני מתכסה עשתה לפני הפסח, אסור לאכול ולהתכסות אחר הפסח. [ט] שאת נהנית לי עד הפסח, אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח, אסורה בהנאתו עד הפסח; ואחר הפסח, ב"לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג). שאת נהנית לי עד החג, אם הלכת לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח, אסורה בהנאתו עד החג; ומותרת לילך אחר הפסח.
ח,א קונם יין שאיני טועם היום, אין אסור אלא עד שתחשך. שבת זו אסור בכל השבת, ושבת לשעבר. חודש זה אסור בכל החודש, וראש החודש להבא. שנה זו אסור בכל השנה, וראש השנה לעתיד לבוא. שבוע זה אסור בכל השבוע, והשביעית לשעבר. אם אמר יום אחד, ושבת אחת, וחודש אחד, ושנה אחת, שבוע אחד אסור מיום ליום.
ח,ב עד הפסח, אסור עד שיגיע; עד שיהא, אסור עד שייצא. עד פני הפסח, רבי מאיר אומר, אסור עד שיגיע; רבי יוסי אומר, אסור עד שייצא. [ג] עד הקציר, עד הבציר, עד המסיק אין אסור אלא עד שיגיע. זה הכלל: כל שזמנו קבוע, ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע; עד שיהא, אסור עד שייצא. וכל שאין זמנו קבוע בין שאמר עד שיהא, בין שאמר עד שיגיע אין אסור אלא עד שיגיע.
ח,ג [ד] עד הקיץ, עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס כלכלות; עד שיעבור הקיץ, עד שיכפלו המקציעות. עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטים, ולא קציר שעורים. הכול לפי מקום נדרו אם היה בהר, כהר; אם היה בבקעה, כבקעה. [ה] עד הגשמים, עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שנייה; רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד שתגיע זמנה של רביעה. עד שיפסקו גשמים, עד שייצא ניסן כולו, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, עד שיעבור הפסח.
ח,ד קונם יין שאיני טועם השנה, ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר השני. רבי יהודה אומר, אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור, אלא עד לילי הפסח, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. [ו] אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא צום אינו אסור, אלא עד לילי הצום, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. רבי יוסי בנו אומר, אמר קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת אין אסור, אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום.
ח,ה [ז] האומר לחברו קונם שאיני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטים ושתי חבייות של יין הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו, כלום אמרת לי אלא מפני כבודי, וזה הוא כבודי. וכן האומר לחברו קונם שאת נהנה לי, אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חיטים ושתי חבייות של יין רבי מאיר אומר, אסור עד שייתן; וחכמים אומרין, אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו, הרי אני כאילו נתקבלתי. היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו, אמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו, אמר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות להנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, אמר קונם לביתך שאיני נכנס, וטיפת צונין שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות צונין, שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתייה.
ט,א רבי אליעזר אומר, פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואימו; וחכמים אוסרין. אמר רבי צדוק, עד שפותחין לו בכבוד אביו ואימו, יפתחו לו בכבוד המקום; אם כן, אין נדרים. ומודים חכמים לרבי אליעזר, בדבר שבינו לבין אביו ואימו, שפותחין לו בכבוד אביו ואימו.
ט,ב ועוד אמר רבי אליעזר, פותחין בנולד; וחכמים אוסרין. כיצד: קונם שאיני נהנה לאיש פלוני, ונעשה סופר או שהיה משיא את בנו, ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב, לא הייתי נודר; קונם לבית הזה שאיני נכנס, ונעשה בית הכנסת, ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין.
ט,ג רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כנולד, ואינן נולד; וחכמים מודים לו. כיצד: אמר קונם שאיני נושא את אישה פלונית, שאביה רע, אמרו לו מת, או שעשה תשובה, קונם לבית הזה שאיני נכנס, שכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו, אמרו לו מת הכלב, או שנהרג הנחש הרי הן כנולד, ואינן נולד; וחכמים מודים לו.
ט,ד ועוד אמר רבי מאיר, פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומרין לו, אילו היית יודע שאתה עובר על "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט,יח), ועל "לא תשנא את אחיך" (ויקרא יט,יז), "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח), "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), שמא יעני, ואין אתה יכול לפרנסו, ואמר אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר הרי זה מותר.
ט,ה פותחין לאדם בכתובת אשתו. מעשה באדם שנדר מאשתו הניה, והייתה כתובתה ארבע מאות זוז, ובאת לפני רבי עקיבה, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו, רבי, שמונה מאות דינרין הניח לנו אבא, נטל אחי ארבע מאות, ואני ארבע מאות; לא דייה שתיטול היא מאתיים, ואני מאתיים. אמר לו רבי עקיבה, אפילו אתה מוכר שיער ראשך, אתה נותן לה כתובתה. אמר אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר; והתירו רבי עקיבה.
ט,ו פותחין בימים טובים ובשבתות. בראשונה, היו אומרין, אותן הימים מותרין, ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבה ולימד, שהנדר שהותר מכללו, הותר כולו. [ז] כיצד: אמר קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן, הותרו כולם. שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון, הותרו כולם; הותר האחרון האחרון מותר, וכולם אסורין. שאיני נהנה לזה ולזה, קרבן ולזה קרבן צריכים פתח לכל אחד ואחד.
ט,ז [ח] קונם יין שאיני טועם, שהיין רע למעים, אמרו לו, והרי המיושן יפה למעים הותר במיושן; ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין. קונם בצל שאיני טועם, שהבצל רע ללב, אמרו לו, והלוא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי; ולא בכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים. מעשה היה, והתירו רבי מאיר בכל הבצלים.
ט,ח [ט] פותחין לאדם בכבוד עצמו, ובכבוד בניו. אומרין לו, אילו היית יודע שלמחר יהו אומרין עליך כך היא וסתו של פלוני, מגרש נשיו, ועל בנותיך יהו אומרין בנות גרושה הן, מה ראת אימן של אלו להתגרש אמר אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר הרי זה מותר.
ט,ט [י] קונם שאיני נושא לפלונית כעורה, והרי היא נאה, שחורה, והרי היא לבנה, קצרה, והרי היא ארוכה לא מפני שהיא כעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה, אלא שהנדר טעות. ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הניה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל, בני, מזו נדרת הניה, אמר לו לאו; והתירו רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר, בנות ישראל נאות הן, אלא שהענייות מנוולתן.
י,א נערה מאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה. הפר האב ולא הפר הבעל, הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר; ואין צריך לומר, שיקיים אחד מהן.
י,ב מת האב, לא נתרוקנה רשות לבעל; מת הבעל, נתרוקנה רשות לאב. בזה יפה כוח האב מכוח הבעל. דבר אחר: יפה כוח הבעל מכוח האב שהבעל מפר בבגר, והאב אינו מפר בבגר.
י,ג נדרה והיא ארוסה, נתגרשה בו ביום, נתארסה בו ביום, אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. זה הכלל כל שלא יצאת ברשות עצמה שעה אחת, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.
י,ד דרך תלמידי חכמים עד שלא הייתה בתו יוצאה מאצלו, אומר לה, כל נדרים שנדרת בתוך ביתי, הרי הן מופרין. וכן הבעל, עד שלא תיכנס לרשותו אומר לה, כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנסי בתוך ביתי, הרי הן מופרין: שמשתיכנס לרשותו, אינו יכול להפר.
י,ה בוגרת ששהת שנים עשר חודש, ואלמנה שלושים יום רבי אליעזר אומר, הואיל ובעלה חייב במזונותיה, יפר; וחכמים אומרין, אין הבעל מפר, עד שתיכנס לרשותו.
י,ו שומרת יבם, בין יבם אחד בין שני יבמין רבי אליעזר אומר, יפר; רבי יהושוע אומר, לאחד, אבל לא לשניים; רבי עקיבה אומר, לא לאחד, ולא לשניים. אמר רבי אליעזר, מה אם אישה שקנה הוא לעצמו, הרי הוא מפר נדריה אישה שקנו לו מן השמיים, אינו דין שיפר נדריה. אמר לו רבי עקיבה, לא, אם אמרת באישה שקנה הוא לעצמו, שאין לאחרים בה רשות תאמר באישה שקנו לו מן השמיים, שיש לאחרים בה רשות. אמר רבי יהושוע, עקיבה, דבריך בשני יבמין; מה אתה משיב על יבם אחד. אמר לו, אין היבמה גמורה לאישה, כשם שהארוסה גמורה לאישה.
י,ז האומר לאשתו, כל נדרים שתידורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני, הרי הן קיימין לא אמר כלום. הרי הן מופרין, רבי אליעזר אומר, מופר; וחכמים אומרים, אינו מופר. אמר רבי אליעזר, אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור. אמרו לו, "אישה יקימנו, ואישה יפרנו" (במדבר ל,יד) את שבא לכלל הקם, בא לכלל הפר; לא בא לכלל הקם, לא בא לכלל הפר.
י,ח הפר נדרים, כל היום; ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד: נדרה בלילי שבת מפר בלילי שבת, וביום שבת לכשתחשך; נדרה עם חשיכה, מפר עד שלא תחשך שאם לא הפר וחשיכה, אינו יכול להפר.
יא,א אלו נדרים שהוא מפר: נדרים שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ, אם לא ארחץ, אם אתקשט, אם לא אתקשט. אמר רבי יוסי, אין אלו נדרי עינוי נפש.
יא,ב ואלו הן נדרי עינוי נפש: אמרה קונם פירות העולם עליי, הרי זה יפר. פירות המדינה הזו עליי, יביא לה ממדינה אחרת. פירות החנווני הזה עליי, אינו יכול להפר; אם לא הייתה פרנסתו אלא ממנו, הרי זה יפר, דברי רבי יוסי.
יא,ג קונם שאיני נהנה לברייות אינו יכול להפר, ויכולה היא ליהנות בלקט ובשכחה ובפיאה. קונם כוהנים ולויים נהנים לי, ייטלו על כורחו; כוהנים אלו ולויים אלו נהנים לי, ייטלו אחרים.
יא,ד קונם שאיני עושה לפי אבא, לפי אביך, לפי אחי, ולפי אחיך אינו יכול להפר. שאיני עושה לפיך, אינו צריך להפר. רבי עקיבה אומר, יפר שמא תעדיף עליו, יתר מן הראוי לו; רבי יוחנן בן נורי אומר, יפר שמא יגרשנה, ותהי אסורה לחזור לו.
יא,ה נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן, נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר, נדרה מן התאנים וסבור שנדרה מן הענבים, מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים הרי זה יחזור ויפר.
יא,ו אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת קיים לתאנים, כולו קיים; הפר לתאנים אינו מופר, עד שיפר אף לענבים. אמרה קונם תאנה שאיני טועמת, ועינב שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים.
יא,ז יודע אני שיש נדרים, אבל איני יודע שיש מפירים יפר. יודע אני שיש מפירים, אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר, לא יפר; וחכמים אומרין, יפר.
יא,ח המודר הניה מחתנו, והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה, הרי המעות האלו נתונים ליך מתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך.
יא,ט "ונדר אלמנה, וגרושה כול אשר אסרה על נפשה, יקום עליה" (במדבר ל,י). כיצד: אמרה הרי אני נזירה לאחר שלושים יום אף על פי שנישאת בתוך שלושים יום, אינו יכול להפר. נדרה והיא ברשות הבעל, והפר לה אמרה הרי אני נזירה לאחר שלושים יום אף על פי שנתאלמנה או נתגרשה בתוך שלושים יום, הרי זה מופר. נדרה בו ביום, נתגרשה בו ביום, החזירה בו ביום אינו יכול להפר. זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת, אינו יכול להפר.
יא,י תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה, נערה ובגרה והיא יתומה, נערה שלא בגרה והיא יתומה; בוגרת ומת אביה, נערה ובגרה ומת אביה, נערה שלא בגרה ומת אביה; נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה, בוגרת ואביה קיים, נערה ובגרה ואביה קיים. רבי יהודה אומר, אף המשיא את בתו קטנה, ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אצלו עדיין היא נערה.
יא,יא קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך, אם עושה אני על פיך, שאיני נהנית לך, אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך הרי זה יפר.
יא,יב בראשונה היו אומרין, שלוש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, והשמיים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודיים. חזרו לומר, שלא תהא אישה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. שמיים ביני לבינך, יעשו דרך בקשה. נטולה אני מן היהודיים יפר את חלקו, ותהא משמשתו; ותהא נטולה מן היהודיים.
א,א כל כינויי נזירות כנזירות. האומר אהא, הרי זה נזיר; או אהא נווה, נזיר. נזיק, נזיח, פזיח הרי זה נזיר. הרי אני כזה, הרי אני מסלסל, הרי אני מכלכל, הרי עליי לשלח פרע הרי זה נזיר. הרי עליי ציפורים רבי מאיר אומר, נזיר; וחכמים אומרין, אינו נזיר.
א,ב הריני נזיר מן החרצנים, מן הזוגין, מן התגלחת, מן הטומאה הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו. הריני כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שניקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון: נזיר עולם הכביד שיערו, מקל בתער ומביא שלוש בהמות; ואם נטמא, מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון הכביד שיערו, אינו מקל; ואם נטמא, אינו מביא קרבן טומאה.
א,ג סתם נזירות, שלושים יום. אמר הריני נזיר אחת גדולה, הריני נזיר אחת קטנה, אפילו מכאן ועד סוף העולם נזיר שלושים יום. הריני נזיר ויום אחד, הריני נזיר ושעה אחת, הריני נזיר אחת ומחצה הרי זה נזיר שתיים. הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת נזיר שלושים ואחד יום, שאין נוזרין שעות.
א,ד הריני נזיר כשיער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלושים יום. רבי אומר, אין זה מגלח אחת לשלושים יום; ואיזה הוא שהוא מגלח אחת לשלושים יום האומר הרי עליי נזירות כשיער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים.
א,ה הריני נזיר מלוא הבית, או מלוא הקופה בודקין אותו: אם אמר אחת גדולה נזרתי, נזיר שלושים יום; ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו.
א,ו הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני, אומרין כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלושים יום, נזיר שלושים יום; ואם לאו, נזיר כמניין הימים.
א,ז הריני נזיר כמניין ימות השנה, מונה נזירות כמניין ימות השנה; אמר רבי יהודה, מעשה היה, וכיון שהשלים מת.
ב,א הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרין, נזיר; ובית הלל אומרין, אינו נזיר. אמר רבי יהודה, אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר, הרי הן עליי קרבן.
ב,ב אמר, אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני, אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני בית שמאי אומרין, נזיר; בית הלל אומרין, אינו נזיר. אמר רבי יהודה, אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר, הרי פרה זו קרבן אם עומדת היא.
ב,ג מזגו לו את הכוס, ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר. מעשה באישה אחת שהייתה שכולת, ומזגו לה את הכוס, ואמרה הריני נזירה ממנו; אמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא כלומר, הרי הוא עליי קרבן.
ב,ד הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין, ומיטמא למתים הרי זה נזיר, ואסור בכולן. יודע אני שיש נזירים, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור; רבי שמעון מתיר. יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר; רבי שמעון אוסר.
ב,ה הריני נזיר, ועליי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ועליי לגלח נזיר אם היו פיקחין, מגלחין זה את זה; ואם לאו, מגלחין נזירים אחרים.
ב,ו הרי עליי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ועליי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.
ב,ז הריני נזיר, כשיהיה לי בן נולד לו בן, הרי זה נזיר; בת, טומטום, ואנדרוגינוס אינו נזיר. ואם אמר, כשאראה לי ולד אפילו נולד לו בת, טומטום, ואנדרוגינוס הרי זה נזיר.
ב,ח הפילה אשתו, אינו נזיר. רבי שמעון אומר, יאמר אם היה בן קיימה, הריני נזיר חובה; ואם לאו, הריני נזיר נדבה. חזרה וילדה, הרי זה נזיר. רבי שמעון אומר, יאמר אם הראשון היה בן קיימה הראשונה חובה, וזו נדבה; ואם לאו הראשונה, נדבה וזו חובה.
ב,ט הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן התחיל מונה את שלו, ואחר כך נולד לו בן משלים את שלו, ואחר כך מונה את של בנו. הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר התחיל מונה את שלו, ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו, ומונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו.
ב,י הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים, לא הפסיד כלום; לאחר שבעים, סותר עד שבעים, שאין תגלחת, פחות משלושים יום.
ג,א מי שאמר הריני נזיר, מגלח יום שלושים ואחד; אם גילח יום שלושים, יצא. הריני נזיר שלושים יום אם גילח יום שלושים, לא יצא.
ג,ב מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלושים ואחד, ואת השנייה יום שישים ואחד. ואם גילח את הראשונה יום שלושים, מגלח את השנייה יום שישים; אם גילח יום שישים חסר אחד, יצא. זו עדות העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירות, שאם גילח את הראשונה יום שלושים, מגלח את השנייה יום שישים; ואם גילח יום שישים חסר אחד, יצא שיום שלושים עולה לו מן המניין.
ג,ג מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלושים, סתר את הכול; רבי אליעזר אומר, לא סתר אלא שבעה. הריני נזיר שלושים יום נטמא יום שלושים, סתר את הכול. [ד] הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה, סתר את הכול; רבי אליעזר אומר, לא סתר אלא שלושים. נטמא יום מאה ואחד, סתר שלושים; רבי אליעזר אומר, לא סתר אלא שבעה.
ג,ד [ה] מי שנזר והוא בין הקברות אפילו הוא שם שלושים יום אינן עולין לו מן המניין, ואינו מביא קרבן טומאה. יצא ונכנס עולין לו מן המניין, ומביא קרבן טומאה. רבי אליעזר אומר, לא בו ביום שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב), שהיו לו ימים ראשונים.
ג,ה [ו] מי שנזר נזירות מרובה, והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ בית שמאי אומרין, נזיר שלושים יום; בית הלל אומרין, נזיר כתחילה. מעשה בהילני המלכה, שהלך בנה למלחמה, ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, הריני נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים; ולסוף שבע שנים, עלת לארץ. והורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות; ולסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר רבי יהודה, לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.
ג,ו [ז] מי שהיו שתי כיתי עדים מעידין אותו, אלו מעידין שנזר שתיים, ואלו מעידין שנזר חמש בית שמאי אומרין, נחלקה העדות, ואין כאן נזירות; בית הלל אומרין, יש בכלל חמש שתיים, שיהא נזיר שתיים.
ד,א מי שאמר הריני נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ואני, ואני הרי כולם נזירים. הותר הראשון, הותרו כולם; הותר האחרון האחרון מותר, וכולם אסורין. הריני נזיר, ושמע חברו ואמר פי כפיו ושיערי כשיערו הרי זה נזיר. הריני נזיר, ושמעה אשתו ואמרה ואני מפר את שלה, ושלו קיים; הריני נזירה, ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר.
ד,ב הריני נזיר, ואת, ואמרה אמן מפר את שלה, ושלו בטיל; הריני נזירה, ואת, ואמר אמן אינו יכול להפר.
ד,ג האישה שנדרה בנזיר, והייתה שותה ביין ומיטמא למתים הרי זו סופגת את הארבעים. הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והייתה שותה ביין ומיטמא למתים אינה סופגת את הארבעים; רבי יהודה אומר, אם אינה סופגת את הארבעים, תספוג מכת מרדות.
ד,ד האישה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה, ואחר כך הפר לה בעלה אם משלו הייתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר. ואם משלה הייתה הבהמה החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. היו לה מעות סתומים, ייפלו לנדבה. מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין; דמי עולה יבואו עולה, ומועלין בהן; דמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.
ד,ה נזרק עליה אחד מן הדמים, אינו יכול להפר; רבי עקיבה אומר, אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות, אינו יכול להפר. במה דברים אמורים, בתגלחת טהורה; אבל בתגלחת טמאה, יפר שהוא יכול לומר, אי אפשי באישה מנוולת. רבי אומר, אף בתגלחת הטהרה יפר שהוא יכול לומר, אי אפשי באישה מגולחת.
ד,ו האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האישה מדרת את בנה בנזיר. כיצד: גילח או שגילחוהו קרובים, מיחה או שמיחוהו קרובים: הייתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. היו לו מעות סתומין, ייפלו לנדבה. מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין; דמי עולה יבואו עולה, ומועלין בהן; דמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.
ד,ז האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האישה מגלחת על נזירות אביה. כיצד: מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות סתומים לנזירותו, ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר רבי יוסי, הרי אלו ייפלו לנדבה, שאין זה מגלח על נזירות אביו. ואיזה הוא שהוא מגלח על נזירות אביו: מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו, ומת זה הוא שהוא מגלח על נזירות אביו.
ה,א בית שמאי אומרין, הקדש טעייות הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש. כיצד: אמר שור שחור שייצא מביתי ראשון, הרי הוא הקדש, ויצא לבן בית שמאי אומרין, הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש.
ה,ב דינר זהב שיעלה בידי ראשון, הרי הוא הקדש, ועלה של כסף בית שמאי אומרין, הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש. חבית של יין שתעלה בידי ראשונה, הרי היא הקדש, ועלת של שמן בית שמאי אומרין, הקדש; בית הלל אומרין, אינו הקדש.
ה,ג מי שנדר בנזיר, ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנזר. נשאל לחכמים והתירו, והייתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, אין אתם מודים בזו שהוא הקדש טעות, שתצא ותרעה בעדר. אמרו להם בית שמאי, אין אתם מודים למי שטעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש. אמרו להם בית הלל, לא השבט קידשו. מה אילו טעה והניח את השבט על השמיני, או על שנים עשר, שמא עשה כלום; אלא כתוב שקידש את העשירי, הוא קידש את התשיעי ואת אחד עשר.
ה,ד מי שנדר בנזיר, והלך להביא את בהמתו, ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר, הרי זה נזיר; אם משנגנבה בהמה נזר, אינו נזיר. זו טעות טעה נחום איש מדי: כשעלו נזירים מן הגולה, ומצאו בית המקדש חרב, אמר להם נחום איש מדי, אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב, נוזרים הייתם; אמרו לו לאו, והתירם נחום איש מדי. וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו, כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש, נזיר; משחרב בית המקדש, אינו נזיר.
ה,ה היו מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, ואמר אחד מהן, הריני נזיר שזה איש פלוני, ואחד אומר, הריני נזיר שאינו הוא; הריני נזיר שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, שכולכם נזירים: בית שמאי אומרין, כולם נזירין; בית הלל אומרין, אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו; רבי טרפון אומר, אין אחד מהן נזיר.
ה,ו הרתיע לאחריו, אינו נזיר. רבי שמעון אומר, יאמר אם היה כדבריי, הריני נזיר חובה; ואם לאו, הריני נזיר נדבה. [ז] ראה את הכוי ואמר, הריני נזיר שזה חיה, הריני נזיר שאין זה חיה, הריני נזיר שזה בהמה, הריני נזיר שאין זה בהמה, הריני נזיר שזה חיה ובהמה, הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, הריני נזיר שאחד מכם נזיר, הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, שכולכם נזירים הרי כולם נזירים.
ו,א שלושה מינים אסורין בנזיר הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן: שכל היוצא מן הגפן, מצטרפין זה עם זה. ואינו חייב, עד שיאכל מן הענבים כזית; משנה הראשונה, עד שישתה רביעית יין. רבי עקיבה אומר, אפילו שרה פיתו ביין, ויש בה כדי לצרף כזית חייב.
ו,ב וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזוגין בפני עצמן. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזוג. אלו הן החרצנים ואלו הן הזוגין החרצנים, אלו החיצונים; והזוגין, אלו הפנימין, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, שלא תטעה: כזוג של בהמה החיצון זוג, והפנימי ענבול.
ו,ג סתם נזירות, שלושים יום. גילח או שגילחוהו ליסטים, סותר שלושים יום. נזיר שגילח בין בזוג בין בתער, או שסיפסף כל שהוא חייב. נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק; רבי ישמעאל אומר, לא יחוף באדמה, מפני שהיא משרת את השיער.
ו,ד נזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת. היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת.
ו,ה שלושה מינים אסורים בנזיר הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן. חומר בטומאה ובתגלחת, מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרים, והיוצא מן הגפן אינו סותר. חומר ביוצא מן הגפן, מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר מכלל היוצא מן הגפן, והותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה. חומר בטומאה, מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכול, וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלושים יום, ואין חייבין עליה קרבן.
ו,ו תגלחת הטומאה כיצד: היה מזה בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני. אם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבה. אמר לו רבי טרפון, מה בין נזיר למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ואינו מביא את קרבנותיו, אלא אם כן מעורב שמש.
ו,ז תגלחת הטהרה כיצד: היה מביא שלוש בהמות, חטאת ועולה ושלמים שוחט את השלמים, ומגלח עליהם, דברי רבי יהודה; רבי אלעזר אומר, לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום. ואם גילח על אחת משלושתן, יצא.
ו,ח רבן שמעון בן גמליאל אומר, הביא שלוש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת, תקרב חטאת; עולה, תקרב עולה; שלמים, יקרבו שלמים. היה נוטל שיער ראש נזרו, ומשלח תחת הדוד; אם גילח במדינה, היה משלח תחת הדוד. במה דברים אמורים, בתגלחת טהרה; אבל בתגלחת טומאה, לא היה משלח תחת הדוד. רבי מאיר אומר, הכול משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטומאה שבמדינה בלבד. [ט] היה מבשל את השלמים, או שולקן. וכוהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונותנן על כפי הנזיר ומניפן; ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים. רבי שמעון אומר, כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר לנזיר לשתות ביין וליטמא למתים.
ו,ט [י] גילח על הזבח, ונמצא פסול תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גילח על החטאת שלא לשמה, ואחר כך הביא את קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גילח על העולה ועל השלמים שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. רבי שמעון אומר, אותו הזבח לא עלה לו, ושאר כל הזבחים עלו לו. אם גילח על שלושתן, ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים.
ו,י [יא] מי שנזרק עליו אחד מן הדמים, ונטמא רבי אליעזר אומר, סותר את הכול; וחכמים אומרין, יביא שאר קרבנותיו ויטהר. מעשה במרים התדמורית שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו ואמרו לה על בתה שהיא מסוכנת, והלכה, ומצאתה שמתה; אמרו חכמים, תביא שאר קרבנות ותטהר.
ז,א כוהן גדול ונזיר, אין מיטמאין בקרוביהן. היו מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה רבי אליעזר אומר, ייטמא כוהן גדול, ואל ייטמא נזיר; וחכמים אומרין, ייטמא נזיר, ואל ייטמא כוהן הדיוט. רבי אליעזר אומר, ייטמא כוהן שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל ייטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו; אמרו לו, ייטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה, ואל ייטמא כוהן שקדושתו קדושת עולם.
ז,ב על אלו הטומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל מלוא תורבד רקב, ועל השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם על מגען, ועל משאן, ועל אוהלן. על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. על אלו הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמים; ואינו מתחיל למנות, עד שיטהר ויביא קרבנו.
ז,ג אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, וימי ספרו, וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח; ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים, ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו. באמת, ימי הזב והזבה, וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו.
ז,ד רבי אליעזר אומר משום רבי יהושוע, כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת המקדש; וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת המקדש. אמר רבי מאיר, לא תהא זו קלה מן השרץ. אמר רבי עקיבה, דנתי לפני רבי אליעזר, מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באוהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שהיא מטמא את האדם באוהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. אמר לי, מה זה עקיבה, אין דנין קל וחומר. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי יהושוע, אמר לי יפה אמרת, אלא כך אמרה הלכה.
ח,א שני נזירים שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם היה: מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך; ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך. וסופרים שלושים יום, ומביאין קרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי; ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, וזה קרבן טהרתך. מת אחד מהן אמר רבי יהושוע, יבקש אחד מן השוק שיידור כנגדו בנזיר, ויאמר, אם טמא הייתי, הרי אתה נזיר מיד; ואם טהור הייתי, הרי אתה נזיר לאחר שלושים יום. וסופרים שלושים יום, ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה שלך; ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה ספק. וסופרים שלושים יום, ומביאין קרבן טהרה, ואומר, אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי; ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה ספק, וזה קרבן טהרתך. אמר לו בן זומא, מי שומע לו שיידור כנגדו בנזיר: אלא מביא חטאת העוף ועולת הבהמה, ויאמר, אם טמא הייתי החטאת מחובתי, והעולה נדבה; ואם טהור הייתי העולה מחובתי, והחטאת ספק. וסופר שלושים יום, ומביא קרבן טהרה, ואומר, אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה, וזו חובה; ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה, וזה שאר קרבני. אמר רבי יהושוע, נמצא זה מביא קרבנותיו מחוצים; אבל הודו חכמים לדברי בן זומא.
ח,ב נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקודשים לאחר שישים יום, ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום: שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר, בזמן שהיא ודאי; אבל בזמן שהיא ספק, אינה דוחה.
ט,א הגויים, אין להם נזירות. נשים ועבדים, יש להם נזירות. חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו, ואינו כופף את אשתו. חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו. הפר לאשתו, הפר עולמית; הפר לעבדו יצא לחירות, ומשלים את נזירותו. עבר מכנגד פניו, רבי מאיר אומר, לא ישתה; רבי יוסי אומר, ישתה.
ט,ב נזיר שגילח, ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה, סותר; אם טומאת התהום, אינו סותר. אם עד שלא גילח בין כך ובין כך, סותר. כיצד: ירד לטבול במערה, ונמצא מת צף על פי המערה טמא. נמצא מושקע בקרקע המערה ירד להקר, טהור; ליטהר מטומאת המת, טמא שחזקת טמא טמא, וחזקת טהור טהור, שרגליים לדבר.
ט,ג המוצא מת כתחילה מושכב כדרכו נוטלו, ואת תבוסתו עימו. מצא שניים נוטלן, ואת תבוסתן עימן. מצא שלושה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלוא מיטה וקובריה הרי זו שכונת קברות. בודק ממנו ולהלן, עשרים אמה; מצא אחר לסוף עשרים אמה, בודק ממנו ולהלן עשרים אמה: שרגליים לדבר שאילו מתחילה מצאו, היה נוטלו ואת תבוסתו.
ט,ד כל ספק נגעים כתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה, ספקו טמא. בשבעה דרכים בודקין את הזב, עד שלא נזקק לטומאה במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, בהרהור. משנזקק לטומאה, אין בודקין אותו: אונסו, וספקו, ושכבת זרעו טמאים, שרגליים לדבר. המכה את חברו, ואמדוהו למיתה, הקל ממה שהיה, לאחר מכן הכביד ומת חייב; רבי נחמיה פוטר, שרגליים לדבר.
ט,ה נזיר היה שמואל, כדברי רבי נהוראי, שנאמר "ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א א,יא): נאמר בשמשון "מורה" (שופטים יג,ה), ונאמר בשמואל "מורה" מה "מורה" האמורה בשמשון, נזיר, אף "מורה" האמורה בשמואל, נזיר. אמר רבי יוסי, והלוא אין מורה אלא של בשר ודם. אמר לו רבי נהוראי, והלוא כבר נאמר "ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז,ב) שכבר היה עליו, מורה של בשר ודם.
א,א המקנא לאשתו רבי אליעזר אומר, מקנא על פי שניים, ומשקה על פי עד אחד, או על פי עצמו; רבי יהושוע אומר, מקנא על פי שניים, ומשקה על פי שניים.
א,ב כיצד מקנא לה: אמר לה בפני עדים, אל תדברי עם איש פלוני, ודיברה עימו עדיין היא מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה. נכנסה עימו לבית הסתר, ושהת כדי טומאה אסורה לביתה, ואסורה מלאכול בתרומה; ואם מת חולצת, ולא מתייבמת.
א,ג אלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בעלה בדרך. כיצד עושה לה: מוליכה לבית דין שבאותו מקום. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך; רבי יהודה אומר, בעלה נאמן עליה.
א,ד היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות. ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים; אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים. ואומרין לפניה דברים שאינה כדאי לשומען, היא וכל משפחת בית אביה.
א,ה אם אמרה, טמאה אני שוברת כתובתה, ויוצאה; אם אמרה, טהורה אני מעלין אותה לשערי המזרח ולשער ניקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין. וכוהן אוחז בבגדיה אם נקרעו, נקרעו; ואם נפרמו, נפרמו: עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שיערה. רבי יהודה אומר, אם היה ליבה נאה, לא היה מגלהו; ואם היה שיערה נאה, לא היה סותרו.
א,ו הייתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים; היו עליה כלי זהב, קטליות, נזמים, וטבעות מעבירם ממנה, כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי, וקשרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות, בא ורואה חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שליבה גס בהן; וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר "וניווסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג,מח).
א,ז במידה שאדם מודד, בה מודדין לו: היא קישטה את עצמה לעבירה, והמקום ניוולה; היא גילתה עצמה, והמקום גילה עליה. הירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן; לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן. ושאר כל הגוף, לא פלט.
א,ח שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום התנאה בשיערו, לפיכך נתלה בשיערו; ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונכייות, שנאמר "ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את אבשלום, וימיתוהו" (שמואל ב יח,טו). ולפי שגנב שלוש גניבות לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל, שנאמר "ויגנב, אבשלום, את לב, אנשי ישראל" (שמואל ב טו,ו); לפיכך נתקעו בו שלושה שבטים, שנאמר "וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי, בלב האלה" (שמואל ב יח,יד).
א,ט וכן לעניין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר "ותיתצב אחותו, מרחוק . . ." (שמות ב,ד); לפיכך נתעכבו לה ישראל במדבר שבעת ימים, שנאמר "והעם לא נסע, עד היאסף מרים" (במדבר יב,טו). יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר "ויעל יוסף, לקבור את אביו" (בראשית נ,ז); מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר "וייקח משה את עצמות יוסף" (שמות יג,יט); מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויקבור אותו בגיא . . . מול . . ." (דברים לד,ו). ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שהמקום אוספם, שנאמר "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח,ח).
ב,א היה מביא את מנחתה בקפיפה מצרית, ונותנה על ידיה כדי לייגעה. כל המנחות, תחילתן וסופן בכלי שרת; וזו, תחילתה בקפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות, טעונות שמן ולבונה; וזו, אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות, באות מן החיטים; וזו, אינה באה אלא מן השעורים. מנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים היא הייתה באה גרש, וזו הייתה באה מן הקמח; רבן גמליאל אומר, כשם שמעשיה, מעשה בהמה כך קרבנה, מאכל בהמה.
ב,ב היה מביא פיילי של חרס חדשה, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור; רבי יהודה אומר, רביעית כשם שהוא ממעט בכתב, כך הוא ממעט במים. נכנס להיכל, ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש וטבעת הייתה קבועה בה; כשהוא מגביהה, נוטל עפר מתחתיה, ונותן כדי שייראה על פני המים שנאמר "ומן העפר, אשר יהיה בקרקע המשכן, ייקח הכוהן, ונתן אל המים" (במדבר ה,יז).
ב,ג בא לו לכתוב את המגילה; מאיזה מקום הוא כותב, "אם לא שכב איש אותך . . . ואת, כי שטית" (במדבר ה,יט-כ). ואינו כותב "והשביע הכוהן את האישה . . . ואמר הכוהן לאישה" (במדבר ה,כא), וכותב "ייתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך . . . ובאו המים המאררים האלה, במעייך, לצבות בטן, ולנפיל ירך" (במדבר ה,כא-כב). ואינו כותב "ואמרה האישה, אמן אמן" (במדבר ה,כב). רבי יוסי אומר, לא היה מפסיק; רבי יהודה אומר, כל עצמו אינו כותב אלא "ייתן ה' אותך לאלה ולשבועה . . . ובאו המים המאררים האלה, במעייך, לצבות בטן, ולנפיל ירך". ואינו כותב "ואמרה האישה, אמן אמן".
ב,ד אינו כותב לא על הלוח, ולא על הנייר, ולא על הדפתרא אלא על המגילה של ספר, שנאמר "בספר" (במדבר ה,כג). אינו כותב לא בקמוס, ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו, שנאמר "ומחה" (שם), כתב שהוא יכול למחות.
ב,ה ולמה היא אומרת "אמן אמן" (במדבר ה,כב): אמן לאלה, אמן לשבועה; אמן אם איש זה, אמן אם איש אחר; ואמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי יבואו בי; אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה, שומרת יבם וכנוסה. רבי מאיר אומר, אמן שלא נטמאתי, ואמן שלא איטמא.
ב,ו הכול שווים שאינו מתנה עימה קודם שנתארסה, ולא משנתגרשה. נסתרה לאחר שנתגרשה, ונטמאת ואחר כך החזירה לא היה מתנה עימה. זה הכלל: כל שתיבעל, ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עימה.
ג,א היה נוטל את מנחתה מתוך קפיפה מצרית, ונותנה בכלי שרת, ונותנה על ידיה; וכוהן מניח את ידו תחתיה, ומניפה. [ב] הניף, והגיש, וקמץ, והקטיר; והשאר נאכל לכוהנים.
ג,ב היה משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה; רבי שמעון אומר, מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה שנאמר "ואחר ישקה את האישה, את המים" (במדבר ה,כו). ואם השקה, ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה. [ג] עד שלא נמחקה המגילה, אמרה איני שותה מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן; ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. נמחקה המגילה, ואמרה טמאה אני המים נשפכים, ומנחתה מתפזרת על הדשן; נמחקה המגילה, ואמרה איני שותה מערערין אותה, ומשקין אותה על כורחה.
ג,ג [ד] אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלא גידים; והן אומרין הוציאוה הוציאוה, שלא תטמא את העזרה. אם יש לה זכות, הייתה תולה לה: יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים. מכאן אמר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה; רבי אליעזר אומר, המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות. רבי יהושוע אומר, רוצה אישה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות; והוא היה אומר, חסיד שוטה, רשע ערום, אישה פרושה, מכות פרושים הרי אלו מבלי עולם. [ה] רבי שמעון אומר, אין הזכות תולה במים המאררים: אם אומר אתה, שהזכות תולה במים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות; ומוציא אתה שם רע על הנשים הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות. רבי אומר, הזכות תולה במים המאררים אינה יולדת, ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת, וסופה שהיא מתה באותה מיתה.
ג,ד [ו] נטמאת מנחתה עד שלא קידשה בכלי הרי היא ככל המנחות, ותיפדה; משקידשה בכלי הרי היא ככל המנחות, ותישרף. ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בעלה בדרך; וכל הנשואות לכוהנים, מנחותיהן נשרפות.
ג,ה [ז] בת ישראל שנישאת לכוהן, מנחתה נשרפת; וכוהנת שנישאת לישראל, מנחתה נאכלת. מה בין כוהן לכוהנת: מנחת כוהנת נאכלת, ומנחת כוהן אינה נאכלת; כוהנת מתחללת, ואין כוהן מתחלל; כוהנת מיטמאה למתים, ואין כוהן מיטמא למתים; כוהן אוכל בקודשים, ואין כוהנת אוכלת בקודשים.
ג,ו [ח] מה בין האיש לאישה: האיש פורע ופורם, ואין האישה פורעת ופורמת; האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האישה מדרת את בנה בנזיר; האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האישה מגלחת על נזירות אביה; האיש מוכר את בתו, ואין האישה מוכרת את בתה; האיש מקדש את בתו, ואין האישה מקדשת את בתה; האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה; האיש נתלה, ואין האישה נתלית; האיש נמכר בגניבתו, ואין האישה נמכרת בגניבתה.
ד,א ארוסה ושומרת יבם, לא שותה ולא נוטלת כתובתה שנאמר "אשר תשטה אישה תחת אישה" (במדבר ה,כט), פרט לארוסה ולשומרת יבם. אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין לא שותה, ולא נוטלת כתובה.
ד,ב אלו לא שותות, ולא נוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה. אמר בעלה איני משקה, ושבעלה בעלה בדרך נוטלת כתובה, אבל לא שותה. מתו בעליהן עד שלא ישתו בית שמאי אומרין, נוטלות כתובה, אבל לא שותות; בית הלל אומרין, לא שותות, ולא נוטלות כתובה.
ד,ג מעוברת חברו, ומניקת חברו לא שותה, ולא נוטלת כתובה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, יכול הוא להפרישה, ולהחזירה לאחר זמן. איילונית, וזקנה, ושאינה ראויה לוולד לא שותה, ולא נוטלת כתובה; רבי אלעזר אומר, יכול הוא לישא לו אישה אחרת, ולפרות ולרבות הימנה. ושאר כל הנשים או שותות, או לא נוטלות כתובה.
ד,ד אשת כוהן שותה, ומותרת לבעלה; אשת הסריס שותה. על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש.
ד,ה אלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשטה, או שהיה חבוש בבית האסורים. לא להשקותה אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה. רבי יוסי אומר, אף להשקותה: לכשייצא בעלה מבית האסורים, ישקנה.
ה,א כשם שהמים בודקין אותה, כך היו בודקין אותו שנאמר "ובאו" (במדבר ה,כב), "ובאו" (במדבר ה,כז). כשם שהיא אסורה לבעל, כך היא אסורה לבועל שנאמר "נטמאה" (שם), "נטמאה" (במדבר ה,כט), דברי רבי עקיבה. אמר רבי יהושוע, כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר, שני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה" "נטמאה" אחד לבעל, ואחד לבועל.
ה,ב בו ביום דרש רבי עקיבה, "וכל כלי חרש אשר ייפול מהם, אל תוכו: כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג) אינו אומר טמא אלא "יטמא", לטמא את אחרים; לימד על הכיכר השני, שיטמא את השלישי. אמר רבי יהושוע, מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר, עתיד דור האחרון לטהר את הכיכר השלישי, שאין לו מן התורה; והרי עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא".
ה,ג בו ביום דרש רבי עקיבה "ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . ." (במדבר לה,ה), ומקרא אחר אומר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד) אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר "אלפיים אמה", ואי אפשר לומר אלפיים אמה, שכבר נאמר "אלף אמה סביב"; ולמה נאמר "אלף אמה" ולמה נאמר "אלפיים אמה" אלא אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה תחום השבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה שדות וכרמים.
ה,ד בו ביום דרש רבי עקיבה, "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, לה', ויאמרו, לאמור" (שמות טו,א), אלא שאין תלמוד לומר "לאמור", ולמה נאמר "לאמור" אלא שהיו ישראל עונים אחריו של משה על כל דבר ודבר, כקורים את ההלל "אשירה לה' כי גאה גאה" (שם): לכך נאמר "לאמור". רבי נחמיה אומר, כקורים את שמע היו קורים, לא כקורים את ההלל.
ה,ה בו ביום דרש רבי יהושוע בן הורקנוס, שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה שנאמר "הן יקטלני, לו אייחל" (איוב יג,טו). עדיין הדבר שקול לו אני מצפה, או איני מצפה לו: תלמוד לומר "עד אגווע לא אסיר תומתי, ממני" (איוב כז,ה), ללמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושוע, מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר "ירא אלוהים" (איוב א,א; איוב א,ח; איוב ב,ג); והרי יהושוע תלמיד תלמידך לימד, שמאהבה עשה.
ו,א מי שקינא לה, ונסתרה אפילו שמע מהעוף הפורח יוציא, וייתן כתובה, דברי רבי אליעזר; רבי יהושוע אומר, משיישאו וייתנו בה מזורות בלבנה.
ו,ב אמר עד אחד, אני ראיתיה שנטמאת לא הייתה שותה. ולא עוד אלא אפילו עבד, אפילו שפחה הרי אלו נאמנין לפוסלה מכתובתה. חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה הרי אלו נאמנות: לא לפוסלה מכתובתה, אלא שלא תשתה.
ו,ג שהיה בדין, ומה אם עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם, אינה מתקיימת בפחות משניים עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם, אינו דין שלא תתקיים בפחות משניים: תלמוד לומר "ועד אין בה" (במדבר ה,יג), כל שיש בה. קל וחומר לעדות הראשונה מעתה: ומה אם עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם, הרי היא מתקיימת בעד אחד עדות הראשונה שאינה אוסרתה איסור עולם, אינו דין שתתקיים בעד אחד: תלמוד לומר "כי מצא בה ערוות דבר וכתב לה" (דברים כד,א), ולהלן הוא אומר "על פי שניים עדים, או על פי שלושה עדים יקום דבר" (ראה דברים יט,טו) מה "דבר" האמור להלן על פי שניים עדים, אף "דבר" האמור כאן על פי שניים עדים.
ו,ד עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת, אישה אומרת נטמאת ואישה אומרת לא נטמאת הייתה שותה. עד אומר נטמאת, ושניים אומרין לא נטמאת הייתה שותה; שניים אומרין נטמאת, ועד אחד אומר להן לא נטמאת לא הייתה שותה.
ז,א אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
ז,ב אלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כוהנים, וברכת כוהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. [ג] מקרא הביכורים כיצד: נאמר כאן "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך, ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), ולהלן הוא אומר "וענו הלויים, ואמרו" (דברים כז,יד) מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. [ד] חליצה כיצד: נאמר כאן "וענתה, ואמרה, ככה" (דברים כה,ט), ולהלן הוא אומר "וענו הלויים, ואמרו" מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. רבי יהודה אומר, "וענתה, ואמרה, ככה", עד שתאמר בלשון הזה.
ז,ג [ה] ברכות וקללות כיצד: כיון שעברו ישראל את הירדן, באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם אשר אצל אלוני מורה: שנאמר "הלוא המה בעבר הירדן, אחרי דרך . . ." (דברים יא,ל), ולהלן הוא אומר "ויעבור אברם, בארץ, עד מקום שכם, עד אילון מורה" (בראשית יב,ו) מה "אילון מורה" האמור להלן שכם, אף "אילון מורה" האמור כאן שכם. שישה שבטים עלו לראש הר גריזים, ושישה לראש הר עיבל. והכוהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע, והכוהנים מקיפין את הארון, והלויים את הכוהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן שנאמר "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון" (יהושוע ח,לג). הפכו פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, והיו אלו ואלו עונים ואומרין אמן; הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כז,טו), והיו אלו ואלו עונים ואומרין אמן: עד שגומרין ברכות וקללות. ואחר כך הביאו אבנים, ובנו את המזבח, וסדום בסיד, וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון שנאמר "באר היטב" (דברים כז,ח); ונטלו את האבנים, ובאו ולנו במקומן.
ז,ד [ו] ברכת כוהנים כיצד: במדינה, אומר אותה שלוש ברכות; ובמקדש, ברכה אחת. במקדש, אומרים את השם ככתבו; ובמדינה, בכינוייו. במדינה, נושאים כוהנים את ידיהם כנגד כתפותיהן; ובמקדש, על גבי ראשיהם חוץ מכוהן גדול, שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר, אף כוהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר "ויישא אהרון את ידיו אל העם, ויברכם" (ויקרא ט,כב).
ז,ה [ז] ברכות כוהן גדול כיצד: חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול; וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד. קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז); וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יתר ממה שקראתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים קורא על פה; ומברך עליהם שמונה ברכות על התורה, ועל העבודה, ועל ההודיה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה.
ז,ו [ח] פרשת המלך כיצד: מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה שנאמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל, ליראות . . ." (דברים לא,י-יא). וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך; והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל, וקרא עומד; ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,טו), זלגו עיניו דמעות; אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א,א) ועד "שמע" (דברים ו,ד), ו"שמע", "והיה, אם שמוע תשמעו" (דברים יא,יג), "עשר תעשר" (דברים יד,כב), ו"כי תכלה לעשר" (דברים כו,יב), ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם. ברכות שכוהן גדול מברך הן המלך מברך, אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העוון.
ח,א משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר: שנאמר "והיה, כקורבכם אל המלחמה; וניגש הכוהן" (דברים כ,ב), זה כוהן משוח מלחמה; "ודיבר אל העם" (שם), בלשון הקודש. "ואמר אליהם, שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה, על אויביכם" (דברים כ,ג) "על אויביכם" לא על אחיכם, לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין: שאם תיפלו בידם ירחמו עליכם, כמו שנאמר להלן "ויקומו האנשים אשר ניקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל" (דברי הימים ב כח,טו). "על אויביכם" אתם הולכים שאם תיפלו בידם, אינן מרחמין עליכם. "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ,ג). "אל יירך לבבכם", מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות; "אל תיראו", מפני הגפת תריסין ושפעת עקלגסין. "אל תחפזו", מפני קול הקרנות. "אל תערצו", מפני קול הצווחה. "כי ה' אלוהיכם, ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים כ,ד) הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתיים באו בנצחונו של גלית; מה היה בסופו סופו שנפל בחרב, והם נפלו עימו. בני עמון באו בנצחונו של שובך; מה היה בסופו סופו שנפל בחרב, והם נפלו עימו. אבל אתם, אין אתם כן. אלא "כי ה' אלוהיכם, ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם", זה מחנה ארון. [ב] "ודיברו השוטרים, אל העם לאמור, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו" (דברים כ,ה) אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות; אחד הבונה, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו מתנה. "ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו ילך, וישוב לביתו" (דברים כ,ו) אחד הנוטע כרם, ואחד הנוטע חמישה אילני מאכל, אפילו מחמשת המינים; אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב; אחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו במתנה. "ומי האיש אשר אירש אישה, ולא לקחה ילך, וישוב לביתו" (דברים כ,ז) אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה, אפילו שומרת יבם; אפילו שמע שמת אחיו במלחמה, חוזר ובא לו. כל אלו שומעין את דברי כוהן מערכי המלחמה וחוזרין, ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.
ח,ב [ג] ואלו שאינן חוזרין: הבונה בית שער, אכסדרה, ומרפסת; הנוטע ארבעה אילני מאכל, או חמישה אילני סרק; המחזיר את גרושתו, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין לא היה חוזר. רבי יהודה אומר, אף הבונה בית על מכונו, לא היה חוזר; רבי אלעזר אומר, אף הבונה בית לבנים בשרון, לא היה חוזר.
ח,ג [ד] אלו שאינן זזין ממקומן: בנה בית, וחינכו; נטע כרם, וחיללו; הנושא את ארוסתו, והכונס את יבמתו. שנאמר "נקי יהיה לביתו, שנה אחת" (דברים כד,ה), זה ביתו; "יהיה", זה כרמו; "ושימח, את אשתו" (שם), זו אשתו; "אשר לקח" (שם), להביא את יבמתו. אין מספקין מים ומזון, ואין מתקנין את הדרכים.
ח,ד [ה] "ויספו השוטרים, לדבר אל העם, ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו" (דברים כ,ח): רבי עקיבה אומר, "הירא ורך הלבב" כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר, "הירא ורך הלבב" זה שהוא מתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלת לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן. רבי יוסי אומר, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין זה הוא "הירא ורך הלבב".
ח,ה [ו] "והיה ככלות השוטרים, לדבר אל העם; ופקדו שרי צבאות" (דברים כ,ט) בעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ולאחריהם, וכשילים של ברזל בידיהם; וכל המבקש לחזור, הרשות בידן לקפח את שוקיו: שתחילת ניסה נפילה, שנאמר "נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה, הייתה בעם" (שמואל א ד,יז), ולהלן הוא אומר "וינוסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, וייפלו חללים, בהר הגלבוע" (שמואל א לא,א).
ח,ו [ז] במה דברים אמורים, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה הכול יוצא, אפילו "חתן מחדרו, וכלה מחופתה" (יואל ב,טז). אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, במלחמת מצוה; אבל במלחמת חובה, הכול יוצאין, אפילו "חתן מחדרו, וכלה מחופתה".
ט,א עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר "כי יימצא חלל, באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך . . . ויצאו זקניך, ושופטיך" (דברים כא,א-ב), שלושה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. רבי יהודה אומר, חמישה שנאמר "זקניך", שניים, ו"שופטיך", שניים; אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד.
ט,ב נמצא טמון בגל, תלוי באילן, צף על פני המים לא היו עורפין: שנאמר "באדמה" (דברים כא,א), לא טמון בגל; "נופל" (שם), לא תלוי באילן; "בשדה" (שם), לא צף על פני המים. נמצא סמוך לספר, לעיר שיש בה גויים, או לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין; אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין. נמצא מכוון בין שתי עיירות, מביאות שתי עגלות, דברי רבי אלעזר. ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.
ט,ג נמצא ראשו במקום אחד, וגופו במקום אחד מוליכין את הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבה אומר, הגוף אצל הראש.
ט,ד מניין היו מודדין: רבי אליעזר אומר, מטבורו; רבי עקיבה אומר, מחוטמו; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ממקום שנעשה חלל, מצווארו.
ט,ה נפטרו זקני ירושלים, והלכו להם; וזקני אותה העיר מביאין "עגלת בקר, אשר לא עובד בה, אשר לא משכה, בעול" (דברים כא,ג), ואין המום פוסל בה. ומורידין אותה "אל נחל איתן" (דברים כא,ד); "איתן" כמשמעו, קשה. אף על פי שאינו איתן, כשר. ועורפין אותה בקופיס מאחריה. ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד; ומותר לסרוק שם פשתן, ולנקות שם אבנים.
ט,ו זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרין, "ידינו, לא שפכו את הדם הזה, ועינינו, לא ראו" (דברים כא,ז). וכי עלת על ליבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם: אלא שלא בא על ידינו, ופטרנוהו; ולא ראינוהו, והנחנוהו. והכוהנים אומרין, "כפר לעמך ישראל אשר פדית, ה', ואל תיתן דם נקי, בקרב עמך ישראל" (דברים כא,ח). ולא היו צריכין לומר "וניכפר להם, הדם" (שם), אלא רוח הקודש מבשרתן אימתיי שתעשון ככה, הדם מתכפר לכם.
ט,ז נמצא ההורג עד שלא תיערף העגלה, תצא ותרעה בעדר; משנערפה, תיקבר במקומה שעל ספק באת מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה. נערפה העגלה, ואחר כך נמצא ההורג הרי זה ייהרג.
ט,ח עד אומר ראיתי את ההורג, ועד אומר לא ראית, אישה אומרת ראיתי, ואישה אומרת לא ראית היו עורפין; עד אומר ראיתי, ושניים אומרים לא ראית היו עורפין. שניים אומרין ראינו, ועד אחד אומר להם לא ראיתם לא היו עורפין.
ט,ט משרבו המנאפין, פסקו המים המאררים; רבן יוחנן הפסיקן, שנאמר "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד,יד). משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות, שנאמר "אין אשכול לאכול, ביכורה איוותה נפשי" (מיכה ז,א).
ט,י יוחנן כוהן גדול העביר הודית המעשר; אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפין. עד ימיו, היה פטיש מכה בירושלים; ובימיו, אין אדם צריך לשאול על הדמאי.
ט,יא משבטלה סנהדרין, בטל שיר מבית המשתיות שנאמר "בשיר, לא ישתו יין; יימר שיכר, לשותיו" (ישעיהו כד,ט).
ט,יב משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים; ופסקו אנשי אמונה, שנאמר "הושיעה ה', כי גמר חסיד: כי פסו אמונים, מבני אדם" (תהילים יב,ב).
ט,יג רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושוע, מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות; רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות.
ט,יד [יג] רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות נטלו את שומן הדגן. הזנות והכשפים כילו את הכול.
ט,טו [יד] בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים, ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות הכלה, ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר; רבותינו, התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.
ט,טז [טו] משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי, בטלו השקדנין. משמת בן זומא, בטלו הדרשנין. משמת רבי עקיבה, בטל כבוד התורה. משמת רבי חנינה בן דוסא, בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטונתן, פסקו חסידים; ולמה נקרא שמו קטונתן, שהיה קטונתן של חסידים. משמת רבן יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה, ומתה הטהרה והפרישות. משמת ישמעאל בן פיאבי, בטל זיו הכהונה. משמת רבי, בטלה ענווה ויראת חטא.
א,א המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם. רבן גמליאל אומר, אף המביא מרקם ומן ההגר; רבי אליעזר אומר, אפילו מכפר לודים ללוד. וחכמים אומרין, אין צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא המביא ממדינת הים. והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים, צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו מאגמוניה לאגמוניה.
א,ב רבי יהודה אומר, מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון ולדרום ואשקלון כדרום, מעכו ולצפון ועכו כצפון; רבי מאיר אומר, עכו כארץ ישראל לגיטים.
א,ג המביא גט בארץ ישראל, אינו צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם; אם יש עליו עוררין, יתקיים בחותמיו. המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם אם יש עליו עדים, מתקיים בחותמיו.
א,ד אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים, שווים במוליך ובמביא; זו אחת מן הדרכים, ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים.
א,ה כל גט שיש עליו עד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים. מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אישה, והיו עדיו עדי כותים; והכשיר. כל השטרות העולות בערכיות של גויים אף על פי שחותמיהן גויים כשרים, חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים; רבי שמעון אומר, כולם כשרים לא הוזכרו, אלא בזמן שנעשו בהדיוט.
א,ו האומר תנו גט זה לאשתי, ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה להחזיר בשניהם, יחזיר, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, בגיטי נשים, אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו: שאם ירצה שלא לזון את עבדו, רשאי; ושלא יזון את אשתו, אינו רשאי. אמר להם, והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה, כשם שהוא פוסל את אשתו מן התרומה. אמרו לו, מפני שהוא כקניינו. האומר תן גט זה לאשתי, ושטר שיחרור זה לעבדי, ומת לא ייתנו לאחר מיתה; תנו מנה לאיש פלוני, ומת ייתנו לאחר מיתה.
ב,א המביא גט ממדינת הים ואמר, בפניי נכתב אבל לא בפניי נחתם, בפניי נחתם אבל לא בפניי נכתב, בפניי נכתב כולו, בפניי נחתם חצייו, בפניי נכתב חצייו, בפניי נחתם כולו פסול. אחד אומר בפניי נכתב, ואחד אומר בפניי נחתם פסול. שניים אומרין בפנינו נכתב, ואחד אומר בפניי נחתם פסול; ורבי יהודה מכשיר. אחד אומר בפניי נכתב, ושניים אומרין בפנינו נחתם כשר.
ב,ב נכתב ביום ונחתם ביום, בלילה ונחתם בלילה, בלילה ונחתם ביום כשר. ביום ונחתם בלילה, פסול; רבי שמעון מכשיר, שרבי שמעון אומר, כל גיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה, פסולין חוץ מגיטי נשים.
ב,ג בכל כותבין בדיו, ובסקרא, בקומוס, ובקלקנתוס, ובכל דבר שהוא רושם; אין כותבין לא במשקין, ולא במי פירות, ולא בכל דבר שאינו של קיימה. על הכול כותבין על העלה של זית, ועל קרן של פרה ונותן לה את הפרה, על ידו של עבד ונותן לה את העבד; רבי יוסי הגלילי אומר, אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים, אף לא על האוכלין.
ב,ד אין כותבין במחובר לקרקע. כתבו במחובר, ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר; רבי יהודה פוסל, עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. רבי יהודה בן בתירה אומר, אין כותבין לא על הנייר המחוק, ולא על הדפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף; וחכמים מכשירין.
ב,ה הכול כשרין לכתוב את הגט, אפילו חירש שוטה וקטן. האישה כותבת את גיטה, והאיש כותב שוברו שאין קיום הגט, אלא בחותמיו. הכול כשרים להביא את הגט, חוץ מחירש שוטה וקטן וסומא ונוכרי.
ב,ו קיבל הקטן והגדיל, חירש ונתפקח, סומא ונתפתח, שוטה ונשתפה, נוכרי ונתגייר פסול. אבל פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה חזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת, כשר.
ב,ז אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. מה בין הגט למיתה, שהכתב מוכיח. האישה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר, בפניי נכתב ובפניי נחתם.
ג,א כל גט שנכתב שלא לשם אישה, פסול. כיצד: היה עובר בשוק, ושמע קול הסופרים מקרים, איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני, ואמר, זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו. יותר על כן, כתב לגרש את אשתו, ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו, שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו. יותר מכן, היו לו שתי נשים ששמותיהן שווין, כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. יותר מכן, אמר ללבלר כתוב, ואיזו שארצה אגרש פסול מלגרש בו.
ג,ב הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן. שטרי מלווה צריך שיניח מקום המלווה, ומקום הלווה, ומקום המעות, ומקום הזמן. שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח, ומקום המוכר, ומקום המעות, ומקום השדה, ומקום הזמן, מפני התקנה. רבי יהודה פוסל בכולן; רבי אלעזר מכשיר בכולן, חוץ מגיטי נשים שנאמר "וכתב לה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לשמה.
ג,ג המביא גט, ואבד ממנו אם מצאו על אתר, כשר; ואם לאו, פסול. מצאו בחפיסה, או בגלוסקמא אם הכירו, כשר. המביא גט, והניחו זקן או חולה נותנו לה, בחזקת שהוא קיים. בת ישראל שנישאת לכוהן, והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים. השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים.
ג,ד שלושה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים, וקיימו את דבריו: על עיר שהקיפה כרקום, ועל הספינה המיטרפת בים, ועל היוצא לידון שהן בחזקת קיימין. אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים, וחומרי מתים: בת ישראל לכוהן, ובת כוהן לישראל לא תאכל בתרומה.
ג,ה המביא גט בארץ ישראל, וחלה הרי זה משלחו ביד אחר; אם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.
ג,ו המביא גט ממדינת הים, וחלה עושה בית דין שליח, ומשלחו, ואומר לפניהם, בפניי נכתב ובפניי נחתם; ואין השליח האחרון צריך שיאמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא אומר, שליח בית דין אני.
ג,ז המלווה מעות את הכוהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן, בחזקת שהן קיימין; ואינו חושש שמא מת כוהן או לוי, או שמא העשיר העני. מתו, צריך ליטול רשות מן היורשין; אם הלוון בפניי בית דין, אינו צריך ליטול רשות.
ג,ח המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן, בחזקת שהן קיימין. אם אבדו, הרי זה חושש מעת לעת, דברי רבי אליעזר. רבי יהודה אומר, בשלושה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג, ובהוצאת סמדר, ובשעת כניסת מים לבוסר.
ד,א השולח גט לאשתו והגיע בשליח, או ששלח אחריו שליח, ואמר לו, גט שנתתי לך בטיל הרי זה בטיל. קדם אצל אשתו, או ששלח אצלה שליח, ואמר לה, גט ששלחתי לך בטיל הוא הרי זה בטיל. אם משהגיע גט על ידה, אינו יכול לבטלו.
ד,ב בראשונה, היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו; התקין רבן גמליאל הזקן, שלא יהו עושין כן, מפני תיקון העולם. בראשונה, היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה; התקין רבן גמליאל הזקן, שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו, אישה פלונית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם.
ד,ג אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים, אלא בשבועה; נמנעו מלהשביע, התקין רבן שמעון בן גמליאל, שתהא נודרת ליתומים כל שירצו, וגובה כתובתה. והעדים חותמין על הגט, מפני תיקון העולם. והלל תיקן פרוזבול, מפני תיקון העולם.
ד,ד עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד, ישתעבד; לשם בן חורין, לא ישתעבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בין כך ובין כך, ישתעבד. עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים, ושיחררו שורת הדין, אין העבד חייב כלום; אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אינו כותב, אלא משחרר.
ד,ה מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, כדברי בית הלל. בית שמאי אומרין, תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם: לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול; ייבטל מפרייה ורבייה והלוא לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה,יח). אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
ד,ו המוכר את עבדו לגויים, או לחוצה לארץ יצא בן חורין. אין פודין את השבויים יתר על דמיהן, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, מפני תקנת שבויים. אין לוקחין ספרים ותפילין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהם, מפני תיקון העולם.
ד,ז המוציא את אשתו משום שם רע, לא יחזיר; משום נדר, לא יחזיר. רבי יהודה אומר, כל נדר שידעו בו רבים, לא יחזיר; ושלא ידעו בו רבים, יחזיר. רבי מאיר אומר, כל נדר שהוא צריך חקירת חכם, לא יחזיר; ושאינו צריך חקירת חכם, יחזיר. אמר רבי אלעזר, לא אסרו אלא מפני זה. אמר רבי יוסי ברבי יהודה, מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו, קונם שאני מגרשיך, וגירשה; והתירו לו חכמים שיחזירנה, מפני תיקון העולם.
ד,ח המוציא את אשתו משום איילונית, רבי יהודה אומר, לא יחזיר; וחכמים אומרין, יחזיר. נישאת לאחר, והיו לה בנים, והיא תובעת כתובתה אמר רבי יהודה, אומרין לה, שיתוקיך יפה ליך מדיבוריך.
ד,ט המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודין אותן, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם. המוכר שדהו לנוכרי, וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים, מפני תיקון העולם.
ה,א הניזקין, שמין להן בעידית; ובעל חוב, בבינונית; וכתובת אישה, בזיבורית. רבי מאיר אומר, אף כתובת אישה בבינונית.
ה,ב אין נפרעין מנכסים משועבדים, במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו הן זיבורית. אין נפרעין מנכסי יתומים, אלא מן הזיבורית.
ה,ג אין מוציאין לאכילת הפירות, לשבח הקרקעות, למזון האישה והבנות, מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם. המוצא מציאה לא יישבע, מפני תיקון העולם.
ה,ד יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפיטרופוס חייב לעשר את פירותיהן. אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, יישבע; שמינהו בית דין, לא יישבע. אבא שאול אומר, חילוף הדברים. המטמא והמדמע והמנסך שוגג, פטור; מזיד, חייב. הכוהנים שפיגלו במקדש מזידין, חייבין.
ה,ה העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החירשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט. ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכוהן, שהיא אוכלת בתרומה; ואם מתה, בעלה יורשה. ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שייתן את דמיו. ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח.
ה,ו לא היה סיקריקון ביהודה, בהרוגי המלחמה; מהרוגי המלחמה ואילך, ישבו סיקריקון. כיצד: לקח מן הסיקריקון, וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטיל; מבעל הבית, וחזר ולקח מן הסיקריקון מקחו קיים. מן האיש, וחזר ולקח מן האישה מקחו בטיל; מן האישה, וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. זו משנה הראשונה. בית דין של אחריהם אמרו, הלוקח מן הסיקריקון, נותן לבעלים רביע; אימתיי, בזמן שאין בידם ליקח. אבל אם יש בידם ליקח, הם קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו, שאם שהת לפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ולוקח, נותן לבעלים רביע.
ה,ז חירש רומז ונרמז; בן בתירה אומר, קופץ ונקפץ, במיטלטלין. הפעוטות מקחן מקחן וממכרן ממכר, במיטלטלין.
ה,ח אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כוהן קורא ראשון, אחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום. מציאת חירש שוטה וקטן יש בהן גזל, מפני דרכי שלום; רבי יוסי אומר, גזל גמור. מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן גזל, מפני דרכי שלום; רבי יוסי אומר, גזל גמור. העני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום; רבי יוסי אומר, גזל גמור. אין ממחין ביד עניי גויים בלקט בשכחה ובפיאה, מפני דרכי שלום.
ה,ט משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה ריחיים ותנור; אבל לא תבור, ולא תטחן עימה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עימה; אבל משתטיל למים לא תיגע אצלה, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. בכולם, לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל; ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.
ו,א האומר התקבל גט זה לאשתי, או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר, יחזיר; האישה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר, לא יחזיר. לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הא לך ותן לה אם רצה להחזיר, יחזיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף האומרת טול לי גיטי אם רצה להחזיר, לא יחזיר.
ו,ב האישה שאמרה התקבל לי גיטי, צריכה שתי כיתי עדים: שניים שיאמרו בפנינו אמרה, ושניים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע אפילו הן הראשונים והן האחרונים, או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עימהם. נערה מאורסה, היא ואביה מקבלין את גיטה; אמר רבי יהודה, אין שתי ידיים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד. וכל שאינה יכולה לשמר את גיטה, אינה יכולה להתגרש.
ו,ג קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט, עד שיגיע גט לידה; לפיכך אם רצה בעל להחזיר, יחזיר: שאין הקטן עושה שליח. אם אמר לו אביה, צא וקבל לבתי גיטה אם רצה להחזיר, לא יחזיר. האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר פסול; הרי היא במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר כשר. האישה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר פסול; ורבי אליעזר מכשיר. הבא לי גיטי למקום פלוני, והביאו לה למקום אחר כשר.
ו,ד הבא לי גיטי, אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה; התקבל לי גיטי, אסורה מלאכול בתרומה מיד. התקבל לי גיטי למקום פלוני אוכלת בתרומה, עד שיגיע גט לאותו מקום; ורבי אלעזר אוסר מיד.
ו,ה האומר כתבו גט ותנו לאשתי, גרשוה, כתבו איגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו וייתנו. פטרוה, פרנסוה, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי לא אמר כלום. בראשונה, היו אומרין, היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וייתנו; חזרו לומר, אף המפרש והיוצא בשיירה. רבי שמעון השזורי אומר, אף המסוכן.
ו,ו מי שהיה מושלך בבור ואמר, כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו וייתנו. הבריא שאמר כתבו גט לאשתי, רצה לשחק בה. מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת. אמר רבן שמעון בן גמליאל, אמרו חכמים, אם מעצמו נפל, הרי זה גט; ואם הרוח דחייתו, אינו גט.
ו,ז אמר לשניים תנו גט לאשתי, או לשלושה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו וייתנו. לשלושה תנו גט לאשתי יאמרו הם לאחרים כתובו, מפני שעשאן בית דין, דברי רבי מאיר. וזו הלכה שלח חנינה איש אונו מבית האסורים, מקובל אני באומר לשלושה תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים כתובו, מפני שעשאן בית דין. אמר רבי יוסי, נומנו לשליח; אף אנו מקובלים, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי, שילמדו ויכתבו וייתנו לה. אמר לעשרה תנו גט לאשתי, אחד כותב ושניים חותמין. כולכם כתובו אחד כותב, וכולם חותמין; לפיכך, אם מת אחד מהם הרי הגט בטיל.
ז,א מי שאחזו קורדייקוס ואמר, כתבו גט לאשתי לא אמר כלום; אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתובו אין דבריו האחרונים כלום. נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו בודקין אותו שלושה פעמים: אם אמר על לאו לאו, ועל הין הין הרי אלו יכתבו וייתנו.
ז,ב אמרו לו נכתוב גט לאשתך, אמר להם כתובו, אמרו לסופר וכתב, ולעדים וחתמו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו, וחזר ונתנו לה הרי הגט בטיל, עד שיאמר לסופר כתוב, ולעדים חתומו.
ז,ג זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי זה, זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום; מהיום אם מתי, מעכשיו אם מתי הרי זה גט. מהיום לאחר מיתתי, אינו גט; ואם מת חולצת, ולא מתייבמת.
ז,ד זה גיטיך מהיום, אם מתי מחולי זה עמד והילך בשוק וחלה ומת, אומדין אותו: אם מחמת חולי הראשון מת, הרי זה גט; ואם לאו, אינו גט. [ד] ולא תתייחד עימו אלא בפני עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה חוץ משפחתה, מפני שליבה גס בשפחתה. מה היא באותן הימים: רבי יהודה אומר, כאשת איש לכל דבר; רבי יוסי אומר, מגורשת ואינה מגורשת.
ז,ה הרי זה גיטיך, על מנת שתיתני לי מאתיים זוז הרי זו מגורשת, ותיתן. על מנת שתיתני לי מכאן ועד שלושים יום נתנה לו בתוך שלושים יום, מגורשת; ואם לאו, אינה מגורשת. אמר רבן שמעון בן גמליאל, מעשה בצידון באחד שאמר לאשתו, הרי זה גיטיך, על מנת שתיתני לי אצטליתי, ואבדה אצטליתו; ואמרו חכמים, תיתן לו את דמיה.
ז,ו הרי זה גיטיך, על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתניקי את בני כמה היא מניקתו, שתי שנים; רבי יהודה אומר, שמונה עשר חודש. מת הבן, או שמת האב הרי זה גט. על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים מת הבן, או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בזה גט; כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל עכבה שאינה הימנה, הרי זה גט.
ז,ז הרי זה גיטיך, אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום היה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפטרס וחזר בטיל התנאי. הרי זה גיטיך, אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, והיה הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותנאי וחזר בטיל התנאי. הרי זה גיטיך, אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, והיה הולך למדינת הים, הגיע לעכו וחזר בטיל התנאי. הרי זה גיטיך, כל זמן שאעבור מכנגד פנייך שלושים יום היה הולך ובא, הולך ובא הואיל ולא נתייחד עימה, הרי זה גט.
ז,ח הרי זה גיטיך, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש מת בתוך שנים עשר חודש, אינו גט. מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש הרי זה גט.
ז,ט אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, כתבו גט ותנו לאשתי כתבו בתוך שנים עשר חודש, ונתנו בתוך שנים עשר חודש אינו גט. כתבו ותנו גט לאשתי, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש כתבו בתוך שנים עשר חודש, ונתנו לאחר שנים עשר חודש אינו גט; רבי יוסי אומר, בזה גט. כתבו לאחר שנים עשר חודש, ונתנו לאחר שנים עשר חודש, ומת אם גט קדם למיתה, הרי זה גט; ואם מיתה קדמה לגט, אינו גט; ואם אינו ידוע זו היא שאמרו, מגורשת ואינה מגורשת.
ח,א הזורק גט לאשתו היא בתוך ביתה, או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. זרקו לה לתוך ביתו, או לתוך חצרו אפילו עימה במיטה, אינה מגורשת; לתוך חיקה, או לתוך קלתה הרי זו מגורשת.
ח,ב אמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחריו קורא והרי הוא גיטה, אינו גט: עד שיאמר לה, הרי הוא גיטיך. נתן בידה והיא ישנה ניעורה, קורא והרי הוא גיטה אינו גט: עד שיאמר לה, הרי הוא גיטיך. הייתה עומדת ברשות הרבים, וזרקו לה קרוב לה, מגורשת; קרוב לו, אינה מגורשת; מחצה למחצה, מגורשת ואינה מגורשת.
ח,ג וכן לעניין קידושין, ולעניין החוב. אמר לו, זרוק לי את חובי, וזרקו לו קרוב למלווה, זכה הלווה; קרוב ללווה, הלווה חייב; מחצה למחצה, שניהם יחלוקו. הייתה עומדת בראש הגג, וזרקו לה כיון שהגיע לאוויר הגג, הרי זו מגורשת. הוא מלמעלן, והיא מלמטן, וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג, ונמחק או נשרף הרי זו מגורשת.
ח,ד בית שמאי אומרין, פוטר אדם את אשתו בגט ישן; בית הלל אוסרים. איזה הוא גט ישן כל שנתייחד עימה, מאחר שכתבו לה. [ה] כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, לשם מלכות מדיי, לשם מלכות יוון, לבניין הבית, או לחורבן הבית, היה במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה. ואין לה כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות, על זה ועל זה; אם נטלה מזה ומזה, תחזיר. והוולד ממזר מזה ומזה. לא זה וזה מיטמאין לה, ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה. הייתה בת ישראל, נפסלה מן הכהונה; בת לוי, מן המעשר; בת כוהן, מן התרומה. מתה, אין יורשיו של זה ושל זה יורשין כתובתה; מתו אחיו של זה ושל זה חולצין, ולא מייבמין. שינה שמו ושם עירו, שמה ושם עירה תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.
ח,ה [ו] כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות, הלכו הצרות האלו ונישאו, ונמצאו אלו איילונייות תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.
ח,ו [ז] הכונס את יבמתו, והלכה צרתה ונישאת לאחר, ונמצאת זו שהיא איילונית תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.
ח,ז [ח] כתב הסופר, וטעה ונתן גט לאישה ושובר לאיש, ונתנו זה לזה לאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת יד האיש, והשובר מיד האישה תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. רבי אלעזר אומר, אם על אתר יצא, אינו גט; אם לאחר זמן יצא, הרי זה גט: שלא הכול מן הראשון לאבד זכותו של שני.
ח,ח כתב לגרש את אשתו, ונמלך בית שמאי אומרין, פסלה מן הכהונה; בית הלל אומרין, אף על פי שנתנו לה על תנאי, ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה. [ט] המגרש את אשתו, ולנה עימו בפונדק בית שמאי אומרין, אינה צריכה הימנו גט שני; ובית הלל אומרין, צריכה הימנו גט שני. אימתיי, בזמן שמתגרשת מן הנישואין; מודים במתגרשת מן האירוסין, שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין ליבו גס בה. כנסה בגט קירח תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.
ח,ט [י] גט קירח, הכול משלימין עליו, כדברי בן ננס; רבי עקיבה אומר, אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר. איזה הוא גט קירח, כל שקשריו מרובין מעדיו.
ט,א המגרש את אשתו ואמר לה, הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר; וחכמים אוסרין. כיצד יעשה: ייטלו הימנה, ויחזור וייתנו לה ויאמר לה, הרי את מותרת לכל אדם. ואם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו, פסול.
ט,ב הרי את מותרת לכל אדם, אלא לאבא, לאחי, ולאחיך, לעבד, ולנוכרי, ולכל מי שאין לה עליו קידושין כשר. הרי את מותרת לכל אדם, אלא אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, ולכל מי שיש לה עליו קידושין אפילו בעבירה פסול. [ג] גופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם; רבי יהודה אומר, ודן דיהוי ליך מני ספר תרוכין ואיגרת שיבוקין וגט פיטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין. גופו של גט שיחרור הרי את בן חורין, הרי את של עצמך.
ט,ג [ד] שלושה גיטין פסולין; ואם נישאת, הוולד כשר: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלושה גיטין פסולין; ואם נישאת, הוולד כשר. רבי אלעזר אומר, אף על פי שאין עליו עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, וגובה מנכסים משועבדים: שאין העדים חותמין על הגט, אלא מפני תיקון העולם.
ט,ד [ה] שניים ששלחו שני גיטים שווין, ונתערבו נותן שניהם לזו, ושניהם לזו; לפיכך אם אבד אחד מהן, הרי השני בטיל. חמישה שכתבו כלל בתוך הגט, איש פלוני מגרש את פלונית ופלוני לפלונית, והעדים מלמטן כולם כשרים, ויינתן לכל אחת ואחת. היה כותב טופס לכל אחד ואחד, והעדים מלמטן את שהעדים נקראין עימו, כשר.
ט,ה [ו] שני גיטים שכתבן זה בצד זה, ושני עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה, ושני עדים יוונים באים מתחת זה לתחת זה את שהעדים הראשונים נקראין עימו, כשר. עד אחד עברי ועד אחד יווני, עד אחד יווני ועד אחד עברי, באים מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין.
ט,ו [ז] שייר מקצת הגט, וכתבו בדף השני, והעדים מלמטן כשר. כתבו העדים בראש הדף, מן הצד, או מאחוריו בגט פשוט, פסול. הקיף ראשו של זה לצד ראשו של זה, והעדים באמצע שניהן פסולים. ראשו של זה לצד סופו של זה, והעד מלמטן את שהעדים נקראין בסופו, כשר.
ט,ז [ח] גט שכתבו עברית ועדיו יוונית, יוונית ועדיו עברית, עד אחד עברי ועד אחד יווני, עד אחד יווני ועד אחד עברי כשר. כתב הסופר ועד, כשר; איש פלוני עד, כשר. בן איש פלוני עד, כשר; איש פלוני בן איש פלוני, ולא כתב עד כשר. כתב חניכתו וחניכתה, כשר; כך היו בקיי הדעת שבירושלים כותבין.
ט,ח גט מעושה בישראל, כשר; ובגויים, פסול. ובגויים חובטין אותו ואומרין לו, עשה מה שישראל אומרין לך.
ט,ט יצא שמה בעיר מקודשת, הרי זו מקודשת; מגורשת, הרי זו מגורשת. ובלבד שלא יהא שם אמיתלא. איזו היא אמיתלא: גירש איש פלוני את אשתו על תנאי, זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זו היא אמיתלא.
ט,י בית שמאי אומרין, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה, שנאמר "כי מצא בה ערוות דבר" (דברים כד,א); בית הלל אומרין, אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר "דבר". רבי עקיבה אומר, אפילו מצא אחרת נאה ממנה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו" (שם).
א,א האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים: נקנית בכסף, ובשטר, ובביאה. בכסף בית שמאי אומרין, בדינר ובשווה דינר; ובית הלל אומרין, בפרוטה ובשווה פרוטה. כמה היא פרוטה, אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל. היבמה, נקנית בביאה; וקונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם.
א,ב עבד עברי נקנה בכסף, ובשטר; וקונה את עצמו בשנים, וביובל, ובגרעון כסף. יתרה עליו אמה עברייה, שהיא קונה את עצמה בסימנין. הנרצע, נקנה ברציעה; וקונה את עצמו ביובל, ובמיתת אדון.
א,ג עבד כנעני נקנה בכסף, ובשטר, ובחזקה; וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אף בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף, משל אחרים.
א,ד בהמה גסה, נקנית במסירה; ובהמה דקה, בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אלעזר; וחכמים אומרין, בהמה דקה, נקנית במשיכה.
א,ה נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף, ובשטר, ובחזקה; ושאין להן אחריות, אינן נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף, ובשטר, ובחזקה; ושאין להן אחריות, זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן.
א,ו כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו. כיצד: החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו. רשות הגבוה, בכסף; ורשות ההדיוט, בחזקה. אמירתי לגבוה, כמסירתי להדיוט.
א,ז כל מצוות הבן על האב האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצוות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים, חייבין. וכל מצות עשה שהזמן גרמה האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים, חייבין. וכל מצוה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים, חייבין: חוץ מבל תקיף, ומבל תשחית, ומבל תיטמא למתים.
א,ח הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזיות נוהגות באנשים, ואינן נוהגות בנשים: חוץ ממנחת סוטה והנזירה, שהן מניפות.
א,ט כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ. וכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן העורלה והכלאיים; ורבי אליעזר אומר, אף החדש.
א,י כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין את ימיו, ונוחל את הארץ; וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו, ואין מאריכין את ימיו, ואינו נוחל את הארץ. וכל שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב; והמחזיק בשלושתן, עליו הכתוב אומר "והחוט, המשולש, לא במהרה, יינתק" (קוהלת ד,יב).
ב,א האיש, מקדש בו ובשלוחו; והאישה, מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו. האומר לאישה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. בזו ובזו ובזו אם יש בכולם שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. הייתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה.
ב,ב התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני עני ונמצא עשיר, עשיר ונמצא עני אינה מקודשת; רבי שמעון אומר, אם הטעה לשבח, הרי מקודשת.
ב,ג על מנת שאני כוהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כוהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה גדלת ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו, על מנת שיש לי בנים ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו כולם אף על פי שאמרה בליבי היה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו.
ב,ד האומר לשלוחו צא וקדש לי אישה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת; הרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר הרי זו מקודשת.
ב,ה המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה: שכל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים.
ב,ו המקדש שתי נשים בשווה פרוטה, או אישה אחת בפחות משווה פרוטה אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת, שמחמת קידושין הראשון שלח. וכן הקטן שקידש.
ב,ז המקדש אישה ובתה, או אישה ואחותה כאחת אינן מקודשות. מעשה בחמש נשים, ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, משלהן הייתה ובשביעית הייתה, אמר להן הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקיבלתה אחת מהן על ידי כולן; אמרו חכמים, אין האחיות מקודשות.
ב,ח המקדש בחלקו מקודשי קודשים, ומקודשים קלים אינה מקודשת. במעשר שני בין שוגג בין מזיד, לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, מזיד קידש, שוגג לא קידש. ובהקדש מזיד קידש, שוגג לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, שוגג קידש, מזיד לא קידש.
ב,ט המקדש בעורלה, ובכלאי הכרם, ובשור הנסקל, ובעגלה ערופה, ובציפורי מצורע, בשיער נזיר, ובפטר חמור, ובבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת; מכרן, וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת.
ב,י המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת הרי זו מקודשת, אף על פי ישראל.
ג,א האומר לחברו צא וקדש לי אישה פלונית, הלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני. וכן האומר לאישה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום מקודשת לשני; בת כוהן לישראל, תאכל בתרומה. מעכשיו ולאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום מקודשת ואינה מקודשת; בת כוהן לישראל, לא תאכל בתרומה.
ג,ב האומר לאישה הרי את מקודשת לי, על מנת שאתן ליך מאתיים זוז הרי זו מקודשת, וייתן. על מנת שאתן ליך מכאן ועד שלושים יום נתן לה בתוך שלושים יום, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. על מנת שיש לי מאתיים זוז הרי זו מקודשת, ויש לו. על מנת שיש לי במקום פלוני יש לו באותו מקום, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. על מנת שאראך מאתיים זוז הרי זו מקודשת, ויראנה; הראה על השולחן, אינה מקודשת.
ג,ג על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת, ויש לו. על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו המקום, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת, ויראנה; הראה בבקעה, אינה מקודשת.
ג,ד רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני ראובן ובני גד אינו תנאי, שנאמר "ויאמר משה אליהם, אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם . . . ואם לא יעברו חלוצים, איתכם . . ." (במדבר לב,כט-ל). רבי חנניה בן גמליאל אומר, צורך היה הדבר לאומרו שאלמלא כן, יש במשמע שאף בארץ לא הונחלו.
ג,ה המקדש את האישה, ואמר סבור הייתי שהיא כוהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כוהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו. האומר לאישה, הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת. וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה, הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום.
ג,ו האומר לאישה הרי את מקודשת לי, על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עימך כפועל דיבר עליה לשלטון ועשה עימה כפועל, הרי זו מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. על מנת שירצה אבא רצה האב, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת. מת האב, הרי זו מקודשת; מת הבן, מלמדין את האב לומר איני רוצה.
ג,ז קידשתי את בתי, ואיני יודע למי קידשתיה בא אחד ואמר אני קידשתיה, נאמן. זה אומר אני קידשתיה, וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנין גט; ואם רצו אחד נותן גט, ואחד כונס.
ג,ח קידשתי את בתי קטנה, קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה, והרי היא קטנה נאמן. קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה, והרי היא גדולה אינו נאמן. נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה, אינו נאמן. מי שאמר בשעת מיתתו, יש לי בנים נאמן; יש לי אחים, אינו נאמן. המקדש את בתו סתם, אין הבוגרת בכלל.
ג,ט מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר קידשתי את בתי גדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כולן אסורות, דברי רבי מאיר, חוץ מן הקטנה שבקטנות; רבי יוסי אומר, כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. קידשתי את בתי קטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כולן אסורות, דברי רבי מאיר, חוץ מן הגדולה שבגדולות; רבי יוסי אומר, כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.
ג,י האומר לאישה קידשתיך, והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו; קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו.
ג,יא קידשתיך, והיא אומרת לא קידשת אלא בתי אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו.
ג,יב [יא] קידשתי את בתך, והיא אומרת לא קידשת אלא אותי אסור בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות גדולה, וגדולה אסורה בקרוביו.
ג,יג [יב] כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הוולד הולך אחר הזכר; ואיזו זו זו כוהנת לוייה וישראלית, שנישאו לכוהן וללוי ולישראל. וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה, הוולד הולך אחר הפגום שבשניהם; ואיזו זו זו אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין. וכל מי שאין לה עליו קידושין, אבל יש לה קידושין על אחרים הוולד ממזר; ואיזה זה, זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הוולד כמוה; ואיזה זה, זה ולד שפחה ונוכרית.
ג,יד [יג] רבי טרפון אומר, יכולין הם ממזרים, ליטהר. כיצד: ממזר שנשא שפחה, הוולד עבד; שחררו, נמצא הבן בן חורין. רבי אליעזר אומר, הרי זה עבד וממזר.
ד,א עשרה יוחסין עלו מבבל כוהני, לויי, ישראלי, חללי, גרי, וחרורי, ממזרי, נתיני, שתוקי, ואסופי. כוהני לויי וישראלי, מותרין לבוא זה בזה. לויי ישראלי חללי גרי וחרורי, מותרין לבוא זה בזה. גרי וחרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי, מותרין לבוא זה בזה.
ד,ב אלו הם השתוקין כל שהוא מכיר את אימו, ואינו מכיר את אביו. אסופי כל שנאסף מן השוק, ואינו מכיר לא את אביו ולא את אימו. אבא שאול היה קורא לשתוקי, בדוקי.
ד,ג כל האסורין מלבוא בקהל, מותרין לבוא זה בזה; רבי יהודה אוסר. רבי אלעזר אומר, ודאין בוודאין, מותר; ודאין בספקן, וספקן בוודאין, וספקן בספקן אסור. ואלו הן הספקות שתוקי, ואסופי, וכותי.
ד,ד הנושא אישה כוהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אימהות, שהן שמונה: אימה ואם אימה, ואם אבי אימה ואימה, אם אביה ואימה, אם אבי אביה ואימה. לויים וישראל, מוסיפין עליהן עוד אחת.
ד,ה אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה. כל שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים, גבאי צדקה משיאין לכהונה, ואינן צריכין לבדוק אחריהן. רבי יוסי אומר, אף מי שהיה חתום עד בארכי הישנה של ציפורין; רבי חנינה בן אנטיגנוס אומר, אף מי שהיה מוכתב באסרטיא של מלך.
ד,ו בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם. ישראל שנשא חללה, בתו כשרה; וחלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה מן הכהונה. רבי יהודה אומר, בת גר זכר, כבת חלל זכר.
ד,ז רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ישראל שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה; וגר שנשא בת ישראל, בתו כשרה לכהונה. אבל גר שנשא גיורת, בתו פסולה לכהונה. אחד גרים ואחד עבדים משוחררים, אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אימן מישראל. רבי יוסי אומר אף גר שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה.
ד,ח האומר בני זה ממזר, אינו נאמן; אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה, ממזר הוא אינן נאמנין. רבי יהודה אומר, נאמנין.
ד,ט מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקידשה אם שלו קדמו, קידושיו קידושין; ואם של שלוחו קדמו, קידושיו קידושין. אין ידוע, שניהם נותנין גט; ואם רצו אחד נותן גט, ואחד כונס. וכן האישה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקידשה את עצמה אם שלה קדמו, קידושיה קידושין; ואם של שלוחה קדמו, קידושיו קידושין. אין ידוע, שניהן נותנין גט; ואם רצו אחד נותן גט, ואחד כונס.
ד,י מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו ואמר, אישה שיצאת עימדי למדינת הים, הרי היא זו ואלו בניה אינו צריך להביא ראיה, לא על האישה ולא על הבנים; מתה, ואלו בניה מביא ראיה על הבנים, ואינו מביא ראיה על האישה. [יא] אישה נשאתי במדינת הים, הרי היא זו ואלו בניה מביא ראיה על האישה, ואינו מביא ראיה על הבנים; מתה, ואלו בניה מביא ראיה על האישה, ועל הבנים.
ד,יא [יב] לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים. רבי שמעון אומר, אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים; ובזמן שאשתו עימו ישן עימהן בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. מתייחד אדם עם אימו ועם בתו, וישן עימהם בקרוב בשר; הגדילו זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו.
ד,יב [יג] לא ילמד רווק סופרים, ולא תלמד אישה סופרים; רבי אלעזר אומר, אף מי שאין עימו אישה, לא ילמד סופרים.
ד,יג [יד] רבי יהודה אומר, לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת; וחכמים מתירין. כל שעסקו עם הנשים, לא יתייחד עם הנשים. לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים; ולא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספר, ספן, חנווני, ורועה, מפני שאומנותן אומנות ליסטים.
